✧ מוזיאון המשפחותOZER FAMILY HERITAGE
יצירה משפחתית · משפחת עוזר

תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר

הורדת היצירה בפורמט המקורי

תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר

 

כל הזכויות על הטקסט והתמונות, שמורות למחבר

 

["צריך לכוון שהמזבח יהיה בדיוק במקום שממנו נברא האדם"

רמב"ם פרק ב מהלכות בית הבחירה[.

 

 

פורסם ב "גג"

חורף גיליון 31  

 

 

 

 

 

 

לתעד מהו? איזה קשר יש בינו לבין מצוות זָכוֹר ואל תשכח? בתמונות המשפחה שאני מביט בהן, כבר מפעיל הזמן את כוח ההשכחה המאיים שלו. לאט אני נוכח כי אין מי שישוב ויגלה לי מי מצוי בתמונה, את מי מהמשפחה הבלתי מוכרת מנציחה תמונה זו, איזו סמטה בעיר שבה אבא ואמא גדלו וחוו חיים שמחים, באותה עיר שמעולם לא ראיתי, ואותן חוויות שהתמונות אמורות להציג בפני והן מתרוקנות מתוכן, כי אבא ואמא אינם לומר מה הן. זָכוֹר ואל תשכח. אבל ברור לי שגם התמונות שלי המתעדות את חיי יהפכו בקרוב לפיסות קרטון חסרות משמעות. כאן באות המילים לסייע לתמונה. זָכוֹר ואל תשכח.  זהו סוג של חרדה מהמוות.

הטכנולוגיה מאפשרת להעביר את הזכרון גם למימדים אחרים:

ספר יהיה עמיד למאה שנה. שבב של מחשב עמיד הרבה פחות. ודיסק פלסטיק? האינדיאנים היו מכנים את המשורר בשם: "הזוכר". הזוכר היה מזמר את ההיסטוריה של השבט.

האם מותר לסיפור לחטוא ולגלות ברבים את סרחונם של בני אדם?

חובה על הסיפור לגלות כלפי עולם ומלואו. וידי המספר עצמו ינועו רצו ושוב, בין החיטוי לבין החטא. ולא ימצא מנוח לכף רגלו.

 

מעניינת מאוד הפניה אל הזכר היהודי לזכור, להיות הזוכר. יש בה ציווי: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ". הזכירה והיות זכר רמוזים גם כאן: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם", יש מסבירים: וזכרתם, תהיו זכרים...

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
יתכן מאד שאישה עשויה פחות לשכוח. זכר הוא שכחן כרוני. לא רק את יום ההולדת של ילדיו. לכן הזכר היהודי נעשה למדן כרוני.

הוא מצווה ביהדות להעביר אינפורמציה מדוקדקת ביותר לדור הבא, לא רק כרומוזומים. החוויה וההתנסות הקיומית והמטען האינטלקטואלי נחקקים בצורות שונות ונאבקים שלא להיות לאבק.

והנה הבן איש חי אומר דבר מאלף המוצפן בסדר האותיות העבריות: אחרי האותיות ז.כ.ר. באות אותיות ח.ל.ש. ... אחרי האות ז' של זכר באה האות ח' ואחרי האות כ' של זכר באה האות ל' והאות ש' אחרי האות ר' והחולשה היא המאפיינת את המין שלכאורה הוא המין החזק... שהרבה חולשות לו ביומרה הגדולה לחלוש... לשלוט.

מכאן, יסביר הרב יוסף חיים, התביעה מהזכר לזכור, ללמוד תורה,

כדי להעביר את המידע האלוהי אל העתיד. הזכירה היא מהות האדם והתרבות.

 

 

 

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

גלויה מבגדד

בבית מופלא שבכניסתו נצבו שני עמודי אבן נהדרים ורצפתו עוטרה בערבסקות מרהיבות, ברחוב גדרה מספר 22 בליפתא בירושלים, עמד ארון בגדים אחד שנים רבות.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
אולי משנת 1948, שנה בה דודי, אחיו של אבא, שהיה נוטר בימי המנדט ועם נטישת הערבים את ליפתא, תפס שלושה בניינים להוריו שעתידים להגיע מארם נהריים היא בבל, היא עירק, ואחד מהם היה הבית היפה הזה. לא על הבית הערבי היפה אני מספר אפילו לא על השיכון שהעיריה המפגרת עומדת להקים תחתיו אחר שיחריבו אותו בעוד זמן קצר - - -  

אלא על הארון. גם לא על הארון אלא על הזזת הארון ממקומו הפרה היסטורי.

 

מה קורה כשמזיזים ארון שעמד שם שנים רבות? לבד מהאבק שנאגר מאחוריו שיכולים להיות בו עצמו סודות לא מועטים, מקבלים גלויה מההיסטוריה ומתחילים לרעוד מהתרגשות. [שמעתי שבאבק עתיק ביפן גילו אבקני פרחים שנעלמו מן העולם והפריחו אותם בהצלחה].

 

דוד יהודה מיעט לספר על עצמו. זוהי גזירה משונה שספרדים גזרו על מתרי הקול להאטם ועל לשונם להחתם ושפתם להאלם כדי שההיסטוריה והזכרון שלהם יהיו ככל שניתן – נכים, עילגים ומעוותים. והנה הזזת ארון מקרית עשויה להשלים במשפחתנו את הפזל המרוסק שנותר מאיתנו. לגלול גלויה שתשפוך אור.

לשפוך אור זה כמובן מוגזם. לא לשפוך אלא לטפטף טיפה אחת. לשפוך אור זה דבר שנבצר מאיתנו. אנשים כמונו אינם שופכים אורות. ואפילו הזזת ארון מזכה רק בדליפה קטנה ממעיינות הזכרון.

מי הזיז את הארון?

גדעון הזיז. גדעון הוא בנו של דוד יהודה. דוד יהודה היה איש קשה. עם רחל אישתו דברנו לעיתים רחוקות. היא נראתה לנו זרה נוקשה ובלתי לבבית ואינני משוכנע שצדקנו. עם גדעון זה למדתי לקטוף סברסים במקל ארוך שבקצהו פחית שימורים שחוברה לה יחדיו במסמר.

ככה בערך כשהיינו בגיל 14 חברו גם את ירושלים כמובן, זו האלוהית עם זו המתיימרת של משרדי הסוכנות והביטוח והלאומי. ואת הסברס מכרנו במצעד צהל שלפני מלחמת ששת הימים.

גדעון גדל בירושלים והכיוון היה סמים. וכמובן כלא. למה הוא הזיז?

הוא חולה סרטן. לפני שבועיים הלכתי לבקר אותו. האמת? מה לי ולו? רציתי להקיז ממנו מעט זכרון. לשתות קפה ביחד. להבין למה יש לו ליד הסיגריות ספר על "מעלת התשובה". האמנם הסרטן ומחוללו אוהבים ספרים כאלה?

 

אני לא זוכר ספרים בבית של דוד יהודה.

שתינו קפה. הוא כבר "נקי" כמה זמן? עשה תנועה ביד. גיל של אישה ונקיון מסוג כזה לא אומרים בקול רם! OK  וקופסת הסיגריות כאן היא סיגריות בלבד.

והנה אחרי שבועיים הוא טלפן אלי:

תבוא! בִּחְיַת, אני אומר לך תבוא! מצאתי משהו תשתגע. הזזתי את הארון ומצאתי משהו. תבוא. אתה בא?

 

באתי.

היא גלשה מבין קורות העץ של הארון

בבית הערבי שבו גר דודי יהודה ברחוב הנ"ל, ברוממה בירושלים.

אבא כותב לו את הגלויה כשכלל המשפחה עדיין נמצאת בעירק. לישראל הם כותבים תחת השם פלסטיין.

השנה:1938. איזה יופי! אבא שלי אם כן, כבן 18. איזה כתב יד רועד באצבעותיו באנגלית! על הגלויה הוא גם מנציח את כתובת משפחת עוזר בעירק:

רחוב פראז' אללה. כלומר: רחוב תקוות אלוהים!

גור לך ברחוב תקוות אלוהים. האם לא מובטחת לך היסטוריה מפוארת?  איזה שם רחוב!

והנה מספר הבית המדוייק, בגדד –  4/150

ההורים שלי נטשו בית. נטשו כלי מטבח. נטשו ערש חיים. האם אני מבין איזה חלל היה להם בלב? הם עזבו את ריחות השוק ואת השפה את המוסיקה ואת ביתם שגם אם היה עשוי מחצלות קש זה היה הבית, המקום בו נהרו בחרש באהבה, והכל עכשו כתובת על גלויה. חורבן. כל השואה של המזרח התיכון נכנסת לקרמטוריום של בתים שנחרבו ומי יבנה יבנה בית בתל חי? מי יבנה קן לציפור בין העצים? מי יבנה סירת נייר שטבעה? מי יבנה את לבו של אבי כדי שאחבקו ואבי כבר נפטר? של אימי שכתבה שיר אחד והנה הוא יבוא בהמשך, בהמשך הקשה והקר.

 

 

גלויה משם. שם ילדו סבתא טובה וסבא כדורי את בניהם ובנותיהם ואת אבא שלי. שם אבא שלי נעשה מורה. עד שהשלים את תפקידו בעמק יזרעאל בשנת 1987, או בשנה אחרת.  כמה חלף. כמה ישתנֶה.

שם הם ישנו על הגג בחום הבגדדי המעיק. שם הם התחברו עם העניין הציוני והחלו ללמוד עברית בהסתר. שם הם אכלו אבטיח עם גבינה לבנה מלוחה מאוד. שם הם אפו את מאפה הזנגולה כשכל עיגולי המאפה מעורים זה בזה ומסוכסכים זה בזה כדמיון האחווה הפריכה של המשפחה המזרחית ומשפחה באשר היא. נותרו בזכרון שמותיהם של מקומות שברור שנמחקו במלחמות שהציפו את המזרח התיכון והפראי:

כך היו מספרים אודות: שכונת בית חאנוני-שייך סחק- בית אבו דאודאו- בית אבו סיפן- סאלאת לזרירי- סאלאת לכבירי- שוק  שורג'ה באב אל שארגי...אני זוכר את הצלילים. את הפונמות הריקות בשבילי מתוכן. לך תבין את השבר ואת ההוד שהפכו כאן לאט לעולם חדש. למכונה אדירה ומשומנת בעיקר בשמן רובים.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
ואת השירה הגדולה והמופלאה   ה-ח-יל-ו-נ-י-ת  שאלוהים הציץ מאחוריה בהלם גמור.

ולא נשכח להפוך את הגלויה ולהתבונן בכתובת דודי יהודה, הכתובת אותה רשם נער כבן 18, הוא אבא שלי: "בית ישראל חדשה ירושלים פלסטיין". אין בעולם פרספקטיבה מרעידה מזו הפרספקטיבה בה אני מתבונן בכתב ידו של אבי שרשם זאת שם, בבגדד של טרם מדינת ישראל.

ואני נולדתי בבית חולים שערי צדק בירושלים ושרתי: בהרים כבר השמש מלהטת ושרתי : פנינו אל השמש העולה/ פנינו שוב פונה מזרחה... ... ...

 

דורות של יהודים ישבו שם והגלויה מבשרת את רקמת הניתוק שתחול על כל הקהילה היהודית מזכרון אדיר של היות גולים בארץ ההיא. זָכוֹר ואל תשכח: אני מתבונן בתמונה וכבר מידע רב אבד לנצח. הורינו מיעטו לדבר. והגלויה כבר אינה גלויה. היא יותר ויותר סמויה.

 

סבא שלי כדורי ושלושת בניו.

לימינו דויד, לשמאלו יהודה ואבא שלי

בן ארבע, עטוף בידיו הגדולות של סבא. תמונה פטריארכאלית. סבא לובש גלימה גדולה, תרבושים לראש הבוגרים ואבי, ילד קטן עם לבוש תפנוקים: דשדשה.

יד שמאל על יד ימין. אני מרגיש את העור העדין. לא שלו, אלא של נינתו אותה לא ראה מעולם והיא בת שנה וחצי. היא גרה בבית אל. מסביב ערבים ואבא ואמא שלה די שונאים אותם.

אבא שלי כאן בבגדד. הוא קיבל כמה סטירות לחי מהערבים בבגדד לאחר שהשיב לשאלה: מה שמך? ושמו יחזקאל גילה ברבים את היותו יהודי. אבל הוא חיבר שירים בערבית.

היה אפילו שיר שלו שהושמע ברדיו עירק.

אבל המציאות הובילה להגירה.להימלטות. לבריחה.

ומה שמשפיע על פרטים הופך לצונאמי שדוחף גל אדיר של בני אדם לחוף שלעולם אינו "חוף מבטחים", כי הפתגמים נועדו תמיד לפירוק מוחלט והחוף הוא חוף בו נדחקים הצדפים המתים, האבן שהפכה לגרגרי חול שנקרא זהב וזהב אין בו. רק כאב השחיקה.

 

בילדותי אמר לי אבא: הייתי רוצה לצלם אותך כך, ישוב על ברכי...

ואני רק אזכור אותו

יושב על כסא גלגלים.

בבית שלי בנווה יעקב.

אני לוקח אותו לשירותים.

אני רוחצו.

אני מנקה.

לפעמים אישתי.

לפעמים השכנה.

מעולם לא אחי שגר בבני ברק. הוא חרדי. למה שיבוא לרחוץ את אבא?

האם מותר לסיפור לגלות את סרחונם של בני אדם?

חובה על הסיפור לגלות. וידי המספר ינועו בין החיטוי לבין החטא. ולא יתבוששו.

 

 

לעיתים היה אבא שומע את שירי עבד אל וואהב כשעברנו מירושלים למושב וחרדתי מלהביט בו. ניחשתי שלא המוסיקה עצמה אלא משהו נוסף שהצלילים מכסים ממני מהדהד בזכרונותיו הסמויים ממני. אבא סיפר מעט:

על תקוותו בצעירותו להיות רופא. אבל משפחתו היתה עניה.

אחיו יהודה ודוד לעגו לו: "דוקטור אסואד", שפירושו: רו פא שחור...  חוסר האמון של בני העניים בעצמם השתקף מהכינוי הזה.

אבא שאף להיות רופא והתנסה בנגינה בכנור. מוטיבציה ומזרחיות היו הערכים המתנגשים זה בזה שהנחיל לי. והוא צייר, את כל התפאורות של בית הספר, לחנוכה ולפורים ול"חולה המדומה" ול"הזמיר של מלך סין" ולאחאב ואיזבל" ולתיאטרון הפרטי שעשה לנו בבית במושב של טרם כלי תקשורת וטייפ ופטיפון - - -

שמה של אמא היה ברטה.

אמא היתה מבוססת בעצבות על אמא שלה [סבתי?]

לימים אקרא על ברטה אחת מגרמניה שמיד אחרי שיצאה ממחנה השמדה פנתה לאוניברסיטה ונרשמה ללימודי משפטים.

אבא היה דבוק לחזונו החינוכי.

קבלתי ממנו מוטיבציה ומזרחיות ואהבה דעת ולפתוח ספר, כל ספר. וחינוך ילדים. עד שקרס.

ומאמא קבלתי מה שקשה לדעת. את המצוקה כמתנה? לרוב היתה אימי שגדלה כיתומה שעונה כלפי משהו – שעונה על חוברות לתפירה. במחסן שלי עד היום איני יכול לשים בפח את גזרי הניירות בהן תחובות סיכות מחלידות והניירות אמורות להתחבר באיזורי החיתוך לחיבור הקרעים שיאחד אותן ללבוש כל שהוא. אבל הקרעים נותרו ככה. והגוזרת אותם, בניה אמרו קדיש ומאז הלכו להקים בית, לקנות דירה, לאפות, לשלם ללוות, לגזור וכדומה וגם הם יותירו אחריהם כמה דברים גזורים שלא יתחברו לעולם.

ואמא שלי מוזכרת להפתעתי כאשר אישתי עושה דבר מאכל ופתאום לא אפשרי להמנע מלהגיד: אמא שלי היתה עושה זאת ככה וככה. אמירה טפשית שראויה להלחנה של רוול בקרשנדו, עם הבום האחרון שלא בא באשמת איש. אבל הוא מוחץ. למה עולה הריח במקום הפתאומי הזה? אמא לא כתבה פואמות. תמיד עצבן אותי כשהיא צפתה בטלביזיה ואנואר סאדאת היה אומר משהו והיא היתה עונה לו בערבית או בעברית והייתי אומר: אבל הוא לא שומע אותך! אמא, את מדברת עם הטלביזיה? ואני ראיתי גם את דודה דינה מדברת עם הדמויות של החדשות, נוזפת בהם. למה ספרדים מדברים עם הטלביזיה? ואבא היה אומר: אז תחליף את העדה שלך!

ועם סבא שלי מעולם לא דיברתי. ולא עם סבתי. וכשהפכתי לחייל ויום אחד ראיתי חייל בוכה שאלתי מה קרה? השיב לי: "סבתא שלי נפטרה!" פתאום הבנתי איזה רִיק קיים בתוכי. לבכות על סבתא בשבילי היה בלתי מובן לחלוטין. הרי אני נכה כשבתוכי דמות סבתא היא דמות בובתית ללא שפה שכל מעשיה הוא קילוף שעועית או מיון אפונה ודבור בשפה בלתי מפוענחת.

 

 

סבתי מוכרת תמרים

רק סמוך לפטירתו הראה לי אבא את תמונת אימו המוכרת תמרים.

הוא החביא אותה וחרד עליה מאוד. ולתדהמתי התגלה לי כי הוא מרגיש

רגשות אשמה: "אמא מכרה תמרים כדי שאוכל ללמוד. האחים שלי

נאלצו ללכת לעבוד ולא סיימו לימודים. אני בכיתי: אני רוצה ללכת

לבית הספר"

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר

 
כותל חדש [מתוך "שם ומלכות", שירים, יוסף עוזר, עקד, 1990]

אִשָּׁה צְנוּמָה סָבָתִי וְטוֹבָה שְׁמָהּ

וְאֵין פַּרְנָסָה לַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר זוֹלֶלֶת עֹנִי

בַּסִּמְטָה בָּעִיר בַּגְדָּד יוֹשֶׁבֶת

מוּל סַל שֶׁל חֲרִיוֹת שֶׁל דֶּקֶל

לִמְכֹּר מֵעֲרֵמַת תְּמָרִים עֲסִיסִיִּים

אִשָּׁה צְנוּמָה סָבָתִי בִּשְׁכוּנַת הַיְּהוּדִים

לְמִשְׁפָּחָה אֲשֶׁר זוֹלֶלֶת עֹנִי

תִּלְמַד כֵּיצַד אָדָם חָסֵר

אֶת הַפְּרִי נוֹטֵף הַדְּבַשׁ יִמְכֹּר דַּוְקָא לַאֲחֵרִים.

 

וְכַמָּה אֲנָשִׁים בָּעוֹלָם צְרִיכִים לִשְׂרוֹךְ שֶׁל נַעַל

וּלְכַמָּה אֲנָשִׁים בֶּאֱמֶת קְרוּעָה הַנֶּפֶשׁ

שֶׁסָּבִי מוֹכֵר חוּטִים וּמְחָטִים לְפַרְנָסָה.

 

סָבִי וְסָבָתִי עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַכְשָׁו בְּהַר הַמְּנוּחוֹת

נִשְׁבָּעִים בְּגוּפָם, שֶׁהָפַךְ לִהְיוֹת

בְּשַׂר יְרוּשָׁלַיִם

בְּאַהֲבַת הָעִיר הַשּׁוֹמַעַת נֶכְדֵיהֶם וְנִינֵיהֶם

מְסַתְּתִים כְּמוֹ בָּאֶבֶן הַשּׁוֹתֶקֶת מִן הַקִּיר

חִיּוּךְ וּבְכִי זֶה לְיַד זֶה

לְכֹתֶל חָדָשׁ.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

הכותל הזה – הכותל החדש הזה – האמון הגדול שכאן יחיו ילדינו באושר ושמחה עובר שינויים בשירים אחרים –

עז

נָגִיד יֵשׁ תִּינוֹק מִתַּחַת

לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

וְרַק אִם נָזִיז אֶת הַכֹּתֶל הַקָּדוֹשׁ

נַצִּיל אֶת הַתִּינוֹק

אֵין סָפֵק

שֶׁכָּל גַּלְגַלֵּי הַמֶּרְכָּבָה

יִדְחֲפוּ אֶת הַבּוּלְדּוֹזֶר

לְמוֹטֵט אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

וְכִסֵּא הַכָּבוֹד יִשְׂמַח

כִּי הִצַּלְנוּ אֶת הַתִּינוֹק

וְאַבְנֵי הַפֶּלֶא הַמְּפֻזָּרִים

יְחַפְּשׂוּ הִיסְטוֹרְיָה אַחֶרֶת

לְשַׂחֵק בַּלֶּגוֹ הַזֶּה.

 

ק

כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלִּי רָאָה אֶת הַכֹּתֶל הוּא פָּסַק:

"זֶה דּוֹמֶה לַחֲבִילַת שׁוֹקוֹלָד".

כַּמָּה נָעִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה מַתְחִילָה

וְנִגְמֶרֶת אֶצְלוֹ בַּלָּשׁוֹן

הוּא יָכֹל לְדַמּוֹת עַצְמוֹ

נוֹשֵׁךְ אַחַת מֵהַטַּבְלִיּוֹת.

אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה וּמִי בָּאוּ כָּאן לִלְחֹם וְלַהֲרֹג.

 

מַה אֲסַפֵּר לוֹ עַל הָאֶבֶן

שֶׁמִּשְׁקָלָהּ 570 טוֹן וְשׁוֹכֶבֶת שָׁם לָנֶצַח?!

אֵיךְ אַמְחִישׁ  

אֶת נֶפַח בּוּלִימְיַת הַכְּאֵב שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיְּהוּדִית?

הַאִם תִּהְיֶה מִתְרָס עֲתִידִי? בּוּנְקֶר?  שִׁכְבַת פִּיצוּץ?  

 

570  טוֹן שׁוֹקוֹלָד! 570 טוֹן מִשְׁקֹלֶת

לְאַזֵּן אֶת הָרָעָב הַיְּהוּדִי לְ- קְצָת מָתוֹק.

 

הַלְוַאי, שׁוֹקוֹלָד, הַלְוַאי.

 

אבא שלי, סבתא שלי, בביתם בבגדד

 

הנה אני יכול לחדור כאילו מעבר לזמן ולהכנס לבית בו גדל אבא בבגדד. אני מתבונן בעיניים חודרות בתמונה כדי לדלות כל פרט.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
כך יתבוננו, אולי, ילדיהם של ילדי, בקפסולת זכרון שישתילו להם, בתוך הנוירונים שלהם או במקטעי די אנ אי פלורוסנטיים, שיקרנו באור אדום מזרחי כמובן, בצלילים שאני שומע, את התמונות שאני זוכר, ואולי בקפסולה ההיא יוכלו לתעד גם געגועים ואת  טבעם של הדברים שגרמו לי פליאה וסערת רגש, אהבה וגעגוע.

בינתיים פיסת הנייר החומה היא העדות- פיסת הנייר שהיה צלולואיד שנמשח עליו חומר חימי חכם ושמו יודיד הכסף  הוא שחתם את בבואותיהם.

כך נשארו לי "אבא" ו "אמא", "סבתא" ו"סבא" ו"דוד" ו"דודה",, צלליות חומות על נייר שגורמות לי התרגשות.

על הקירות מאחוריהם, אפשר להבחין בתמונות תלויות שכמותן ניתן לראות עד היום בעיר העתיקה בירושלים. והדלות בחדר ברורה. שכונת היהודים נקראה "השורג'ה" ("הגן").

שמות הסמטאות היו: "סלת [בי"כ] חאנוני". "סלת יצחק". "שארע ראזי".

שמות שנכרתו מאיתנו, הילדים שגדלו בארץ, יתומים ממשמעות. זכרון בלתי מתועד מעצים את החורבן.

את אובדן רצף הזכרון. על המיטות כריות רקומות ברקמה שכלואה במה שנקרא: "מוזיאון יהדות בבל" באור יהודה.

אבל היכן היא התמונה שנצבת על הרדיו? היא שרדה. נפגש בה בהמשך ונבין  למה נצלה מאובדן. גילוי מוקדם: הצילה אותה תבוסת המאוהב.    

 

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
אהבה

הנה היא התמונה ההיא שנצבה על הרדיו בתמונה הקודמת. הביטו בתמונה הקודמת בזהירות ותגלו רמז דק לאהבה נכזבת שכל המעורבים בה כבר מתו. הם קבורים במפוזר בירושלים. אבא שלי ביניהם. האהובה ביניהם. רק האהבה הנכזבת אינה נקברת לעולם. אני יודע!

 

היא נולדה שם, בשכונת היהודים

ברחוב תקוות אלוהים [זוכרים? פאראז' אללה סטריט...]?

על גב התמונה כתב אבא: זוהי תמונת פוטומונטאז’ שעשה אבא של זהבה ושלח לי.

זהבה היתה אישה נאה ואסרטיבית. אבא היה רומנטי ללא תקנה.

זהבה לא התרצתה. משאלת הלב של אביה שרמז לה בדרך מפתיעה כזו על החתן שהוא מייעד לה נותרה ללא מענה. התמונה נותרה כחיבור שמלעיג משהו על מעשה התיעוד ומעיב על מהותו של הזכרון כדבר אמין. פסיכולוגים ומשפטנים מתלבטים בשאלת מהימנות הזכרון מאחר שלעיתים המוח מייצר תלכיד של אירועים, שרק דחק נפשי יצר קשר ביניהם.

זהבה עלתה גם היא לארץ ישראל ונישאה בשנות החמישים למנחם ברקוביץ', איש יקר וישר דרך שהיה נהג בחברת המקשר בירושלים.

פעמים רבות לקחו אותנו אבי ואימי לביקור אצל דודה זהבה ברקוביץ' ברחוב הרצל בירושלים.

הערצנו את שמחת החיים שלה ואת טוב ליבה. ואת תפארת בניה.

אהבה נכזבת?! מאן דָכַר שְׁמֵיהּ.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
הורי אינם כבר. דודה זהבה איננה. ואני, המתעד, בקשתי לברר מה רשם  אבי בערבית על גב התמונה.

הנה כך נגלה לי הסוד הזה, הספור שתמונה... טומנת. שהרי כל תמונה טמונה.

התיעוד מהתל, הדמעה שבודה דברים ובכל זאת התמונה היא מטמון יקר – לחלומות: אבא היה צעיר וחולם,ואני הרושם כל אלה, פירושו. פירושו הזמני. שהוא גם הפירוש האַל זמני.  

 

 

 

אמא, מעברה, פיילה

והנה מקים אבא בית . איזה בית?  צריף. גל גדול של יהודים באו מארצות המזרח  מרצון ומאי רצון. ועם זאת כסיבה ולא כתוצאה.

מעשה אדיר של היענות לדבר שהוא בעצם - נשגב מבינה:

עזבו בית ואורחות חיים ובאו עם מזוודה בת 30 קילוגרם מגורשים בגלל כוחות עזים מהם שפעלו ודחקו בהם להעז ולהעקר.

מעשה הקליטה בעל מימדים רבים של כאב אבל עם זאת – כביר ומדהים מבחינת שיקום: הורי נשאו בארץ. אימי היתה מאושרת לאסוף את תנובת השדה במושב בו גדלנו. בוטנים, תפוחי אדמה, שניהם גידולים שמסתירים אין סוף פרי בתוך האדמה ואמא אספה ואספה...  ואמא רצתה ילד נוסף וכאבה את כאב כשלון הריונה האחרון – יש דברים שאי אפשר לאסוף.

לאמא היתה יכולת אסתטית מדהימה ו... היא העתיקה שירים של נתן יונתן. ליד מרשמי העוגות שלה. רק אחרי מותה כאשר עיינתי בכל המחברות שהיו בתא שלה, ידעתי.

כמה רע הוא שאינך נכנס לתאים של הוריך אלא רק לאחר שהם מבצבצים מתוך תאי החרדה להישכח ולהימחק ואז אתה ממהר במהירות שהיא תמיד מופרזת- כי היא מהירות מאוחרת.

לגמרי מאוחרת.

ואין שוטר שיתן דו"ח על המופרזת הזאתי.

אתה נותן לעצמך דו"ח וכותב בו שבנים לעולם יחמיצו את הוריהם. ככה זה? ככה.

 

בבני ברק גרה בת דודתי רות שחזרה בתשובה שלימה. התחרדה.

בעלה האשכנזי שהיה רזה מידי, עכשו הוא השמין כל כך. ויש ברוך השם 12 ילדים.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
ואמא שלה [אחות אימי] עצבנה אותה מאוד: היתה מביאה לה בגדי ילדים ובת דודתי נעלבת. כי דודתי עצבנה אותה בעוד דברים כל הזמן עצבנה.

אז הרב אמר לבת דודתי הזו לנתק את הקשר עם אמא ואבא. [כי בת דודתי עלולה רחמנא לצלן להשתגע] ואני מקבל טלפונים מאמא שלה : דודתי מתחננת אלי תבקש מרותי לדבר "אני אבקש ממנה סליחה" אבל קשה לי להסביר לה שרותי לא רוצה שום קשר עם אבא ואמא.

 

 כל אחד עושה עם הזכרון שלו חוזה אחר. כשההורים של רות ימותו היא תבוא ותעמוד ליד הגופה העטופה בתכריכים ותקרא פסוקים מהספר שיתנו לה הרבנים שלה.

ואני? אני משלם באצבעות הנוקשות על הקלידים ומנגנות באותיות.

 

הנה ידי אימי בצריף רוחצות אותי. היא מחייכת. אני מביט במים הזורמים מן הראש ויורדים כמו מה, ומבעבעים בתוך גיגית הפח שנקראה פיילה.

מהרהר כעת בתקומה ה-כבירה שכרגע נשמעת כאן כמדגרה של נוסטאלגיה.

מהחצאית של אמא שלי עשיתי עטיפה מהודרת לספר, כדי שישתמר משהו... האם אני לחלוטין נלעג?  משניות לעילוי נשמה זוכרות הרבה יותר. כך כתוב.

 

 

 

 

תלמוד תורה

 

זהו צילום שאני כל כך גאה בו. את הגאוה עליו ירשתי מאבא: אבא צילם בבגדד את הכתה הראשונה אותה לימד בהיותו בן 17.

אבא צעד עם תיק וספרים, כל חייו היה בדרך לבית הספר. בתמונה:

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
ילדי תלמוד התורה "פרדס הילדים" בבגדד.

אכן כן! את הילדים היכו ב"פאלאכא" מתקן מיוחד להכאה שגם אותו צילם אבא. אבא הסיר את המתקן מבית הספר ביום הראשון בו התקבל להוראה .

 

זהו אחד מנגטיבים שאבא הצליח להעביר בין קפלי בגדים מבגדד.

את הנגטיבים רציתי לפתח כי לזהות מה יש בנגטיבים זה דבר אחד אך לראותם ברורים כראוי לתמונה הוא דבר אחר לגמרי.

 

 

 

 

נגשתי לחנות פיתוח תמונות בירושלים. הוא רוצה 15 שקלים על כל תמונה. למה? אני שואל. למה! הוא עונה. כי אני צריך לפתח לך כל אחת בחדר חושך!

אז יצאתי מהחנות מהרהר איך אעשה זאת בלי כסף. כך הרהרתי והיתה לי הברקה: במחשב יש בצייר "הפוך צבעים" אם אצליח לצלם את הנגטיב ללא השתקפות מאחוריו אוכל להכניס למחשב ובהיפוך צבעים לקבל את התמונה בלי להוציא שקל!

וואלה כך עשיתי!

אבל לא רק העניין הפעלולי צף מול עיני הלחות.

אלא גם המרחק של הזמן, התרבויות, ההסתכלות על המציאות,

אבא חי בעירק והנציח את הילדים המאושרים לרדת בחופזה להפסקה,

הילדים שמי מזהה אותם? שהלכו לדרכם ולחייהם מי לאלמוניות עד קץ ימיו הנהדרים ומי להיפוך כל אלה.

ילדים יהודים בארץ שאחזה אותה טלטלה ולעם שהרוח מכה בו פעם לכאן ופעם לשם, כולם יורדים במדרגות ואצבע של אבא מתבוננת ולוחצת:

קליק!

קליק! לחצו אצבעות על הדק של מצלמה ותיעדו.

קליק! של אצבע שלחצה על הדק רובה מכוון לראש.

קליק! הרגשתי קליק! אומרת הבת שלי ומציינת את הסיבה לכוונתה להתחתן עם הבחור החמוד שלה.

 

קליק! זהו שם של ממתק, שוקולד עילית.

והקליק של אבא שלי היה על מצלמת בוקס של קודק שזכוכית מלבנית היתה קבועה בה, מקומרת ובה השתקפה בבואת העומדים להצטלם, וברצות הצלם יוקפאו המצולמים וקרני האור של אותו הזמן יטעמו את הטעם המתוק כמו פוטוסינתזה ויהפכו בפיסת הניילון לתמונת ילדים קפואה בזמן.

מה יש לנו החופרים באדמה להעלות חרסים לבד מזה? ההורים שהרו אותנו בלחש, במסתרים, התאים שמיהרו לפלוש אל הקרום החצי חדיר, האנחה והתנומה והיקיצה למציאות הרת גורל שמשנה עולמות – כולם בתוך הקליק והאצבע של אבא – כמו קצה האצבע של אדם ויוצרו בציור של מיכאל אנג'לו בבריאת עולם שמתקלפת מהגג ומהגעגוע כקילוף סיד דק מתקרת הנפש.

 

 

ב"השורה"

"השורה" היה ארגון מחתרתי בו יהודי בגדד התאמנו בנשק להגנה עצמית ,

למדו עברית  והחדירו בצעירים את  המוטיבציה לעלות לארץ ישראל.

בתמונה זו שלא פורסמה מעולם,  מהטעם הפשוט שהיא שוכנת בקופסת הפח בה שמר אבי את צילומיו, נראים ידידיו איתם יצא לטיול שנועד להתרחק אל חוף החידקל שם יוכלו לדבר עברית ולחזק את המוראל ה"מחתרתי" שלהם. אבא לא רשם את שמות המופיעים בצילום.

 

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
מידי "יום השואה" הדליק אבא בבית שש נרות על זביל של פצצה שנפלה במושב ברק במלחמת ששת הימים.

כמחנך הוא הדליק את הנרות בבית וכמתעד זכרון לחץ כל כך הרבה

פעמים על כפתור מצלמת הבוקס של קודק שהיה לו, ובכל לחיצה שימר משהו מחמת  אותה חרדה שבתחילה נראית כ "חדוות הצילום"

הנה אבא צוחק ומביט הישר אל המצלם. לרוב היה הצופה שצילם, שאינו נראה, שמשאיר לי ולאחרים להביט במה שהיה  ונעלם, כפי שהוא הביט בו.

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיח אלוהים

מגיל קטן לימדו אותי שאלוהים אוהב את ברכת המזון שלי אחר כך שכחו. ליד הפח בכיתה היה כתוב:

כל נייר וכל קליפה מקומם בפח אשפה. זהו.

אבא, מתוך הרגל, היה מתבונן בתפוח, מבריק אותו במכנסיו ומביע:

תראה מה ברא ישתבח שמו!

בירושלים גדלתי עד גיל שבע בערך. אבא היה מחנך בתלמוד תורה יסודי התורה של אגודת ישראל. עבודתו החריגה עם הילדים הותירה רושם עצום שנגלה לי כאשר פגשו אותו אנשים באקראי עשרות שנים לאחר שנטש את המסגרת החרדית וחיבקו אותו בהתרגשות תוך אזכור שבחיו כמורה בפני.

אבא אמר: החרדים אינם אוהבים אלו את אלו. או שונאים את מי שאינם בדיוק כמוהם. את עצמם, לא את אלוהים.

אולי כי הם ברוגז איתו על  מה שעשה להם בשואה.

המנהל של בית הספר מתארח אצלינו. הוא קומוניסט, מעירק, אבא אומר. ולאבא קומוניסט זו קללה חמורה. המנהל אומר:

בוודאי שהחרדים ברוגז עם אלוהים.

הם לא שמחים בעליה לארץ ישראל.

הם לא שמחים לשתול ולשמח את ארץ ישראל.

חילונים בונים. חילונים שותלים. חילונים סוללים. חילונים מייבשים. חילונים מותחים צינורות. אם היה האדמו"ר ראש ממשלה היה עושה "מוביל ארצי"? השמעת איך בנגב ארץ מול שמים/ מתחננת רגב רגב הבו לנו מים" ?

אין להם חלק ונחלה.

"וכתוב: ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו ופריכם תתנו ליושבי הארץ"

הם מאמינים בזה?

לא עושים שום דבר! למה השאירו את זה לחילונים? כי לא מעניין אותם. ואבא היה נאנח.

אמא היתה מביאה כעכים והיו שותים במושב ברק עוד תה. תה עירקי.

 

 

אבא שמר את תלושי המשכורת שקיבל בשנות החמישים מאגודת- ישראל:לא אהבתי שקבלתי בסתר, בפתקאות. כאילו משהו לא כשר.

בלילה ירושלמי כשהייתי כבן שש הראה לי ירח מלא עולה על ירושלים. בערבית שם הירח הזה הוא קָ'מָר.

ואנחנו נאכל קֶ'מָר – שהוא הקרום השמנוני שצף על החלב.

אבא עזב את ירושלים שהיתה משאת נפשו ואת העולם החרדי.

והעביר אותנו למושב. במושב, יחד עם עולי מרוקו, התחלנו באיטיות ללמוד שמות של נוף מעולם אחר:

הר התבור. הר החרמון. איקליפטוס. גבעת המורה. הרי גלבוע. עמק יזרעאל. יקינטון. לילה לילה מסתכלת הלבנה. ירושלים היתה מעכשו שכונה רחוקה של עוני.

שכונה רחוקה של סבא וסבתא מוגבלים.

שכונה רחוקה של סרטים הודיים ושל  "כוכבי שקע/ בלבי הסתו/ ופרחי לימון/פג ריחם עכשיו/ הוי, שמי קודרים/ ואני כאן זר/ בנתיבי הרים /בשבילי בקר/ פרח הלימון/ מגבעול נשר/ ילדתי הלכה /ואני נשאר //הוי, היכן אמצא לי ארץ שם ישוב לי כוכבי- - -"

 

והרי מנשה הקיפו אותנו. ונשמנו סביונים שאורם הצהוב חי היה  יותר מכל מנורה קדושה. היכל הנפש היה עמוק  ובתוכו היה מקום לסביון ששר ברדיו לאחר שהמנורות התחממו ועלה קולה החם של נחמה הנדל .

ככה קלטתי מילדות שהשיר הישראלי יודע לְהִדַּבֶּר מבין הכרובים ולהשמיע את הנוף.

והשיר בשכונה בירושלים מגרד בציפורניו כדי שנבכה: "כוכבי שקע בלבי הסתו"... במוטיבים שהם אוסף מדהים של כשלון ואכזבה:  

"מאז הלכת יומי קודר ארוך ומשעמם/ לשוא רוצה אני לשכוח ולהתעלם/ חזרי מהר כי בלעדייך עולמי שומם/ נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם."

"בלבלי אותו אל תעשי לו חשבון/ בלבלי אותו עד שלא יוכל לישון/ בלבלי אותו כמו שבלבלת אותי/ בלבלי אותו בלבלי..."

 

לעומת שיר אהבה שעממי גם הוא אבל ניסוחו המושגי ומורכבות שפתו רוקמת תרבות שונה לחלוטין:

"כיפת כוכב האירי לי פנייך/ אשוט אלייך במפרש געגועים,/ אלי הטוב/ מה שמת בו, בקיץ / אשר הופך/  אשר הופך אותנו כת משוגעים."

כמה שונה עמדתו של הכוכב של גו' עמר בעל הקול המדהים לכוכב בשיר ה"ישראלי". הוא מתכנה "ישראלי" לא רק בגלל היותו שייך לאנתולוגיה התרבותית שנושאת את שם הישראליות בזכות ובדין.  אלא גם בגלל היחס הכל כך מופלא לשפה שעברה בעדינות משפת פיוטים ותפילה באירופה [!] – דרך שפת שירה כללית המתחככת בשירת העולם ומתאמנת  בגלוי ובמחתרת להידבר עם הנוף ועם הנפש. כך נוצרה שירה מופלאה של יצירה והצלחה, בראש ובראשונה תביעה להצלחה. "חושו אחים חושו נרימה פעמינו/ חושו אחי חושו לארץ אבותינו/ "

לכן שרנו בכיתות היסוד שירי משוררים:  "מְדִינָה, מְדִינָה/ לְעַמִּי הַנּוֹדֵד,/ כְּגִלּוּי הַשְּׁכִינָה/ לְעֵינֵינוּ נִגְלֵית."

"מלאו אסמינו בר ויקבינו יין,/ בתינו הומים, הומים מתינוקות / ובהמתנו פורה - / מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,

ואין, ואין עדיין? / מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, / ואין, ואין עדיין?

 

אי אפשר לבוא בטענות על כך ש"העם המזרחי" נקלע לשינוי תרבותי מיידי וטוטאלי במעבר לארץ ישראל ללא שעבר אבולוציה חברתית ותרבותית ספרותית. ההיסטוריה כפתה מצב זה על היהודים שזינקו מתרבות מסורתית לתרבות מערבית ללא שהיו שלבי שינו והסתגלות. הדת היהודית האירופית פיתחה אמונה אינטלקטואליות למדנית שגרמה להכחשת שואה הממשמשת לבוא. היא גרמה להכחשת רלוונטיות הציונות כשיקום מיידי [החרדים שמחים להכריז שהחפץ חיים אמר: ובציון תישאר פליטה"].

אך מה שקרה לתרבות המזרחית הוא שמילת הלוואי "מפוארת" נשארה מגוחכת ושדופה כשנהגתה בשיח הישראלי, בעיקר על ידי מזרחיים מקצועיים. פוליטיקאים ונעלבים מקצועיים. –  בתרבות הישראלית הפאר המזרחי סולסל ודושדש בקבעון של שירי פרידות ואהבות שמצויים תמיד באותם מישורים לשוניים, באותם שבלונות של היא והוא והשושנים: "אתה תותח/אין, אין עליך/מתה עליך/אתה הגדול מכולם".

 

ובתרבות הדתית חרדית המבוכה רבה פי כמה – בזמר החרדי נמצא הדבקת טקסטים לתבניות מוסיקליות ערביות כשהטקסט מחובר למנגינה באופן מלאכותי והוא עצמו עשוי מביטויים אנכרוניסטיים, ללא שום מודעות לתרבות המוסיקאלית בארץ וללא שום התפתחות בתחום הנושאים וביטויים באופן שיוכל להיות רלוונטי.

ובכל זאת ישנן הברקות. הנה לפנינו טקסט המרכיב מילים עבריות "חרדיות" על שיר של אום כול תום:

 

אֵל בְּעָנְיִי הַבֵּט יָהּ רָם מִמְּעוֹנוֹ/ אֵל עֲנֵנִי יָהּ רָם לִתְחִנָּתִי מֵחַסְדּוֹ/ וּלְשַׁוְעָתִי קַבֵּל מִטּוּבָךְ עֲלַיַּה/ אֵלִי רַחֵם עַם אָהוּב וְזָךְ עֲלַיַה/ אַתָּה עֶזְרִי/ אֵל נֶאְדָּר וְנוֹרָא בְּעוֹלָמוֹ

 

והמחבר [ניסים בן משה הלוי] בן דורנו כמובן, חייב היה להתפתל כדי שהחרוזים בעברית יהלמו איך שהוא את המצלול המקורי של השיר הערבי. ועדיין נשאלת השאלה:  מהוא המקום לשירה שזיקתה לתחינה יהודית דתית בארץ ישראל-בנופה-בשפתה העברית? והאין חיבור טקסט כזה מעיד על דלות וחוסר חיוניות ביצירה שמכה את ה"תרבות המזרחית" בבואה להתחרות על המכלול האדיר השייך לדיון על תרבות ישראלית-עברית במרחב התרבותי-פוליטי וכד' שלנו?

 

ויהי אחר הדברים האלה - - -

והאדם המשקה את עמק יזרעאל היינו אנחנו ולא שאול שנהרג מול הפלישתים ולא גדעון שלקח את חייליו למעיין חרוד שהוא הבריכה שבה למדתי לשחות. לאחר שנים אראה שבזוהר נקראת ירושלים  עצמה בשם: יזרעאל. וחיפשתי שוב ולא מצאתי איפה. ואולי הזיתי?

 

החלב של אליהו הנביא ממשפחת לוגאסי

 

למושב ברק הגענו מירושלים כעובדי חוץ. אבא היה מורה וכעובדי חוץ שאינם חקלאים גרנו במרכז המושב. הכבישים טרם נסללו והגינות היו צמחי הבר הנהדרים שגדלו באין מפריע מסביב: יבליט וחרציות ענקיות, הרבה ברקנים וסוגי קוצים בעלי גביעים שכאשר התייבשו היה להם רשרוש בלתי נשכח.

בשעות הבוקר היתה אמא שולחת אותי מידי פעם, בהיותי בן שמונה, להביא חלב. היא לא התכוונה לחלב שבא בבקבוקים בצרכניה. היא התכוונה שאלך למשפחת לוגאסי. הם גרו למעשה במושב ברק . צריך להבין שהייתי צריך לחצות שדות שנראו לי כמו יער. הברקנים הגבוהים והצמחיה בכללה – בצדדים הר הגלבוע ומאחור, בין עפולה לגבעת המורה – אותו הר חרמון שעדיין לא היה העיניים של המדינה, אלא פיסקה משיר השירים. הייתי מקבל מאמא כד, אותו כד קלאסי מאלומיניום, וצועד דרך השדות, עד שהגעתי אליהם. בפתח ישב האיש שהיה מכונה אדון לוגאסי . למעשה הוא היה אליהו הנביא. הוא היחיד שהיה לו כובע שחור עגלגל על הראש וזקן לבן.  כשפתחה גברת לוגאסי את הדלת היא היתה רחל אימנו. היה לה כיסוי ראש שמשום מה ריגש אותי מאוד. אליהו הנביא היה יושב על המדרגות וקורא בספר קטן.

רחל אימנו שאלה אותי מה שלום אבא ואמא... היא בעצם שאלה מה שלום אדון המורה ואמא. ככה היא שאלה.

הלכתי אחריה והיא נכנסה למקום שבו עמדה פרה. ישבה על כסא שמישהו עשה מגזרי עצים והתחילה לעשות משהו וראיתי חלב מקציף ועולה בכד. כך היה כמה פעמים בשבוע. אמא היתה מרתיחה את החלב והיתה מתעבה עליו שכבת קרום עבה שאבא קרא לה בהיגוי מוקפד של יוצאי בבל: ק'מר.  

כך היה לעמק יזרעאל ריח של חלב וקרום מדושן כשמנת.

לפעמים היה איזה עכוב. רחל אמנו או אליהו הנביא לא פתחו מיד את הדלת.

בימים ההם לא גילו לילדים מה שמגלים היום, כשהחלב כבר מפוסטר וגם חלק מהחיים עצמם, שהתמלאו למרות זאת במחלות לא שיערום אבותינו.

וגם אליהו הנביא ממושב ברק נפטר, ורחל אימנו. אבל במקרים כאלה, לפעמים, בגלל עיכוב שכזה -

הייתי קצת מאחר להגיע ואחרתי לכתה.

גם למורים היה מראה אחר. הרי הם שתו אותו החלב שאני שתיתי.

ובכן, במקרים נדירים שכאלה - הייתי צריך להתגנב בעודי שומע בכאב את התלמידים עומדים כבר במסדר הבוקר מול המורים והמנהל וכבר מצויים ממש בעיצומו של השיר: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל.... אנו אוה- - בים אותך מולדת בשמחה בשיר ובעמל ..."

והייתי מתבונן שוב ושוב בשמש שעמדה מימין מעל הגלבוע והייתי מסתכל בהר תבור שהיה ממש ממול ובהר החרמון שנמצא גם היום בין התבור לגבעת המורה ומצטער שאיבדתי את שורות השיר הראשונות של אלתרמן, שהיו לנו כתפילת שחרית – בעוד החלב טעמו בפי וטעם הק'מר שערבבנו בסוכר.

 

פצצה

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
אם תבואו למושב ברק ותעמדו בבית הספר ששמו היום הוא "יד לחמישה", תראו שההרים והשמש  מִקומם נותר כשהיה. התבור והגלבוע, החרמון וגבעת המורה. [עמדו כשימינכם למזרח אז החרמון יהיה לכם לעיניים],

רק את טעם החלב ההוא שניסיתי לחלוב מזכרונותי, אני מתקשה מעט להעניק לכם.

אולי, אם תבואו למשפחת לוגאסי ותראו דמויות כאליהו הנביא וכרחל אימנו ויבואו הורי מעלמא דקשוט, אולי.

 

בביתי נמצא חלק מפצצה שהטיל מטוס על המושב במלחמת ששת הימים. חמישה חיילים נהרגו.

היה זה ערב כניסתם לג'נין. לעיר זו הלכנו אחר כך לעשות ארונות מטבח אצל נגר חביב פנים –  הפצצה הזו אחראית במידת מה לכתיבת שירי הראשונים.

 

מדהים, אולי משונה אבל המוות יש לו כושר הבעה.

את שירי הראשון חרטתי באולר על גזע אקליפטוס.

הבוז לאדם היה נושא השיר.

הפצצה הזו נורתה ממטוס שהפציץ את גדוד החיילים שישן בבקר בין העצים. המעיים שלהם ניתלו על הענפים.

במלחמה זה מקובל.

הייתי בן 14 וזה היה הרושם החזק שהפך אותי למתעב צבאות ומדינות.

 

בגלל המראה החינני הזה של הפצצה – נהג אבא להדליק ביום השואה שישה נרות. כך נהגו בביתי.

החרדים ששמעו על נוהגו של אבא שאלו בתום לב: "למה דוקא שש"? "איפה זה כתוב"?

כי בחנוכה דוקא שמונה בגלל שמונה ימים. אז למה לא תדליקו שש מליון?

מה שלא קבעו חז"ל אין לו צורך. צודקים. צורך אין. אבא הדליק כי הבחין בין צורך לערך.

מי שיש לו צרכים לא תמיד יש לו גם ערכים.

על השד העדתי אדע כשאגדל ואזהה דוקא בעולם החרדי את השטנה למזרחים. הפצצה של הידיעה הזו תהיה הרסנית יותר מהפצצה המצולמת.

 

 

בר המצווה אצל הדודה סעידה  

 

לדודים שלנו, לדור הקודם, היה לב רחב. ברחוב גדרה בירושלים התאספו להם בני משפחתי מצד אבי, הבתים היו קטנים ובתוכם תקרות גבוהות שאפשרו לחוש את רוחב הלב.  

 

רוחב הלב הזה לא הותיר אחריו הרבה כשהדודים הלכו לעולמם ונשארו בניהם אחריהם, מרוחקים ומנוכרים.

 

אבל כשדודה סעידה, האישה הנמוכה כל כך וענקית האישיות והלבביות היתה בחיים, היא שיכנה בביתה עשרה משפחות ופתחה את הפתיליות והפרימוסים להכין לי בר מצווה. ממול הבית ההוא ברחוב גדרה נראתה ליפתא והכניסה של הכביש החודר את ירושלים ממערב. מול הנוף הזה יונחו הכסאות והשולחנות ויבואו האורחים למסיבה.

למטה היתה המערה, למטה, כלומר – במקום שבו עשו לירושלים צינתור בנוף היפה והחדירו מעקפים שמובילים לרמות ולגבעה הצרפתית. אבל לפני המעקפים היתה שם מערה והרבה שיחי סברס. הקוצים והפרי המתוק היו שם, אותו קילפנו כדי למכור בעשרה גרוש במצעד צה"ל...

 

הדודות ישבו לבשל ולאפות. ועכשו איך אתאר לכם את עוגיות התמרים שנקראו בעבע בתמר של הדודה סעידה?! דבר ראשון היינו מקבלים כמה פרוטות כדי לנסוע לשוק מחנה יהודה. 5 פרוטות עלה ארטיק בבית חרושת גל-קור  וה- דה-לוקס עלה 7 היינו הולכים ברגל מליפתא עד מחנה יהודה, וחוזרים ברגל. הזמן היה עשוי מחומר אחר, לא חומר חד פעמי כמו היום. היתה סבלנות. קנינו תמרים. דודה סעידה שבקושי גמגמה עברית והיתה שרה : יָרוּשָׁלַיִם מַל דָהָבּ  הכינה את ה- בְּעַבְּעְ בְּתָמָר - על הפרימוס עמד  סיר עם שמן, התמרים נוקו היטב מהתולעים והעיסה הריחנית טוגנה בשמן – הבצק הוכן וידיה של הדודה צרו כיסונים ובתוך כל אחד מהם הסתתרה הפתעת התמרים שבפי כל אחד היתה כחידת מעדן בלתי מפוענחת בפלאיות טעמה.

 

למרגלות הבית הערבי העומד שם עד היום הובאו כסאות ושולחנות שהונחו ליד עץ התות והשקדיה ששרידיהם מתאמצים ללבלב ולא לגווע. אימי ברטה ואבי יחזקאל לא ישבו בשולחן כבוד כי כל השולחנות היו שולחן כבוד. דודה סעידה נחבאה בפינה ולא הלינה. ובאו צַ'חְלָה ובני ביתה ופַרְחָה ובני ביתה, ודייזי ופורטונה וכוכבה וסימה עלפי הכורדית כחולת העיניים ובדרי שחיכה לכלה שלו שתבא מבגדד [ואכן הגיעה בבריחה הרואית] והיו שם מנשה מרמלה וחי ונעים והיו שם קובה, קובה נבולסי שעשויה בורגול מהודק היטב בקצוות ומטוגנת בשמן עמוק ובתוכה בשר קצוץ דק עם בצל וסודות אחרים.

ומישהו מבניה של סעידה הדודה תופף בתוף. מי זה? כבר שכחתי את שמו. בן דודתי העלוּם.

היום נפרדו כל אלו שהזכרנו ואין יודע מי מבניהם יכיר את בני משפחתו. כאילו הקוצים של הסברס נשארו לדקור בלב. גם ירושלים נחרשת וכלי משחית סורקים אותה עיים עיים - לבנות בה מסילת רכבת. אנשים זרים זה לזה יסעו בה. רק סעידה נשארה חמת לב גם במותה. היא והידיים הטובות בהן היא עשתה מצוות הכנסת אורחים שלא היתה כמוה.

 

 

 

החתונה   של שולמית וגדעון במושב ברק

 

כששולמית אחותי החליטה לבחור בגדעון זה לא היה בגלל שהוא הונגרי אשר סיר גוּלָש מציץ מאחורי גבו.

ברור שגולש לא היה יוצא ממנו. גדעון בחור כארז שבחר בשולמית, יש טוענים עד היום, רק בגלל שלבו היה חפץ בְּקֻבֶּה בנוסח עירקי. וזה מה שהאכילו אותו בחתונה...

 

לקראת החתונה נערכה המשפחה כך: באה דודה דינה המומחית בקובות לכל סוגיהן ומאפייניהן, באה דודה מתוקה, כשמה כן היא, מחכמות הלב אשר משלים ממלאים את פיה וגודשים את לב השומעים וכשהיא פוצחת בשירי חתונה מכמיר לב כל המאזינים, באה דודה חנה משוררת בחסד שגם ידיה מעולות בליפוף עלי הגפן ובאה דודה לאה שאגדות חז"ל שגורים בפיה מפי סבא כדורי, וכל הסירים היו הופכים לכלי תיפוף פתאומי בעת פצחו באמצע הלישה והטיגון בשירת נשים לחתן ולכלה:

 

שרה דודה חנה: "יא אלהל עלמינה בשרו אל ריאב יג'ונה..."  והידיים אוחזות בכפות ומערוכים והיו הדודות מתלהבות בשירים

שרה דודה מתוקה: "לאי גדולה/ אל עאריסה אפנדי וגעת על א סקאמלי/ ויג'יבולו אערוסו על א סקאמלי"   [הנה הכלה המהוללת אותה יביאו על כסא וגם חתנה על כסאו]

ופצחה דודה לאה בצהלונים שמקורם בקריאות לולולולולו אשר מקורם במילה "לאה/לאה/לאה המזהירים את החתן שלא יקרה אותו מקרה יעקב שהחליפו לו רחל בלאה...

 

ובינתיים כבר מוכן האורז עם העוף שסביבו הצימוקים תופחים בבישול וכולם סמלים ורזים לחתן ולכלה שיהמה ביתם בשירת העופות וירבו כגפן. גם הסאלונה החמוצה והמסוכרת ששום טעם לא יחסר מביתם וכמובן הבקלאווה הנחמדת מלשון חמדה, אשר קשה לעמוד בפיתויה כבר מוכנה והאבטיח שאין עירקי זז בלעדיו אפילו אם הוא ידרש בקצה העולם. ודוד בן דינה חיבר את כירי הגז ליד הלול לבלון הגז והחל מתקין בשמן העמוק את פאר מעשיהן של הדודות וערימות אדירות של תבשילים זורמים מאצלו לבית מסודרים בסירים ששאלנו מבני המושב כולם והמושב ברק כולו צהלה ושמחה ורק החתן והכלה אינם יודעים איזו הפתעה ממתינה להם. והנה באים ההונגרים למשפחת סינברגר, אין בהם מסכסוכי הנפש של החרדים אשר אינם משיאים את בניהם ובנותיהם ליהודים ספרדים. הערב יורד ובמו ידי נהגתי בטרקטור וארבתי לחתן ולכלה בפתח המושב. על כף הטרקטור פרסנו סדין לבן. ללא הצטעצעות מיותרת, סדין לבן שבני אדם שמים כמצעם, לא משי , לא סטין ובהגיע החתן והכלה התבקשו אלה במטותא לרדת מרכב השרד ולשבת על כף הטרקטור וכך, לאורך הכביש, בין נרות שהבהבו בתוך שקיות נייר, תחת שמי עמק יזרעאל שרק טלית נאה תדמה לו – הובלתי את הזוג אל סוכת החופה שעמדה תחת עץ הרימון.

 

לאחר שנקראה הכתובה ונשברה הכוס והתמקמו המסובים על רחבת הדשא לקיים סעודת מצווה לא יכולנו לדעת שלא תישאר קובה אחת למזכרת, לא יכולנו לשמר לזיכרון ולו צימוק אחד. גדעון החתן אמר לשולמית משהו בסוד. הוא לא גילה לנו מה הוא. אבל החתן ההונגרי היה מופיע בביתה של דודה דינה ואומר מילה אחת מלבד שלום:  קֻבֶּה.     [לאחר מכן למד גם את המילה תְבִּית (חמין) אבל זה שייך לספור אחר, ועתה ששבעתם מהספור הראשון נמתין לעת אחרת הראויה לקינוח].

 

 

דודה לאה ודוד מאיר

 

עכשו דודה לאה שוכבת במיטתה לקראת המוות שיגיע והמוות מתעכב. עד לפני זמן מה עדיין היתה יכולה לראות ונהגה לקרא ללא הרף בתהילים.

כמה עלובה ההמתנה הזו, הנסיון לרצות את המלאך הנבזה הזה בפסוקים ולפתותו להקשיב לקריאה רהוטה.

כבר כמה פעמים אני בא עם ילדי לבקר אותה והיא לבד בביתה, לבד, לבד. למעט אותה נפאלית הסועדת אותה.

היכן ילדיה?! ילדי שואלים ואני ודודה לאה מחליפים מבטים אילמים. אני ינקתי מדודה לאה והאילמות מובנת לי.

דודה לאה הניקה אותי בהיותי בן שנתיים. לאמא לא היה חלב. והדודה היתה שרה לי שירי ערש בהודית.

ב- 1952 עדיין לא היו פטפון ותקליטים בבית לאה ומאיר מוזס שגרו בבית ערבי בליפתא בעוני מכאיב.

היה להם בית אשר לחלוטין לא היה ראוי לשם הזה.

 

זה היה אחד הבתים הערביים ש"תפס" דוד יהודה שהיה בעל שרירים חזקים ואסור היה להתעסק איתו.

היה בבית הזה מסדרון שהוביל למשפחה אחרת, שחצה בין שני חדרי ה"בית". וכך מימין היה חדר בו התמקמו ההורים החדר הזה כלל מטבח זעיר בו היו פרימוס ופתיליה ו"מקלחת". באמצע החדר הזה גם עמד לו דוד הכביסה שמתחתיו המהם ללא הרף פרימוס ענק. השירותים היו מחוץ לבית ליד ברוש שמעולם לא עבר את מטר וחצי גובה. והילדים? מוקמו בחדר שמעבר למסדרון, אותו מסדרון שחצה בין שני החדרים. כך חיה המשפחה חדר מול חדר – בניתוק שהיה חינני בעיני, עיני ילד ומשמעותו על חיי המשפחה הובנה לי מאוחר. מיטותיהם של תשעה ילדים כיסו את החדר: חמש בנות וארבעה בנים.

אם היה מקום אליו אהבנו להגיע  היה זה ביתם רווי הרגשות של משפחת מוזס.

שרו שם בספונטאניות לא ברורה. שמחו ובכו. הסוו את כאב אי הגמילה של האב, איש דק נפש ומלא אהבה ומסירות ומוסיקה נשפכה מגרונו הרבה יותר משהאלכוהול נכפה לתוך פיו. כאב הילדים היה גלוי לעין.

כשהילדים יגדלו מחציתם ישנו את שמותיהם הפרטיים.

 

גם מעולם לא העזתי לשאול את דודתי אותי מה דעתה על כך שאדם טורח לשנות את שמו שנלחש לו לא פעם, במתיקות קול אימו תוך כדי הנקה והחתלה וגדילה.  

 

באחד הימים הגעתי אליהם לירושלים. נרגש מהידיעה שיש ברשותם פטפון ותקליטים. על ארון דל עמד מכשיר כמו קופסה ועליו זרוע. מניחים עליו דיסק גדול ושחור על ידי נעיצת החור בבליטה קטנה במרכזו. את הזרוע שמים על הקו המבריק והמחט מחליקה למקום שבו זה מתחיל להשמיע צלילים.

 

דוסט דוסט נארהא, פייר פייר נארהא, זינדגי האמטרה, את בר נארהא, את בר נארהא. את המילים ההודיות חסרות הפשר למדתי מהאזנה רבה.

איציקדנה – שיר שרק אחרי הרבה מאוד שנים אקבל את תרגומו. הוא מספר על מורה שחדה חידות לילדי הכתה. באמצע השיר שומעים את קולה המתוק: בולוקיה?? בולו בולו?   שפירושו: תנחשו!

 

עולם המוסיקה ההודית הגן על בית הדמעות וכנראה איפשר להחזיק מעמד בסערה הקיומית.

 

 

זָכוֹר ואל תשכח: אני זוכר שבאתי אליהם לביקור. אייבי נתן טס באותו השבוע למצרים. "דוד מאיר", כך קראתי לבעלה, אמר: ראית איזה נפלאים ההודים? הייתי כבן 14 ושמתי לב שיש בביתם הרבה לחם והרבה מרגרינה. בביתי במושב ברק נהגנו לשים על הלחם שכבה עבה של גבינה לבנה. כאן התביישתי למרוח. חושי אמרו לי שהאוכל כאן הוא נס.

נס שיובן גם כהבדל שבין יהודי המזרח שהתנחלו בארץ בערים והפכו למוקעי החברה הישראלית, שואבי רעב קיומי וחוטבי עליבות רוחנית.

 

אבא שבחר לגור במושב לא ידע שבעקבות זאת יעניק לנו מתנה עצומה: אותה הימלטות מהיות חוטבים ושואבים של קיפוח ויעניק לנו הזדמנות קיומית אחרת לחלוטין.

כשאתחרד ב- 1984 , אפגוש את העליבות שנית, אכזרית ובוטה מאותה עליבות קדומה שעוד היה בה איזה טעם פיוטי.

עכשו אני מבקר אותה עם שבעת ילדי. שנת 2008.

אני מביט בה ורואה אישה חצי עיוורת אבל עדיין מצליחה לספר מעושר אגדות חז"ל ששמעה מאביה שהוא בשבילי -סבא כדורי. בבגדד היו ישובים מול נר שמן ומאזינים לאגדות ומדרשים. את עושרה גילו אספני הספורים מהאוניברסיטה שבאו ורשמו מפיה. אנחנו מבקרים אותה בנר ראשון של חנוכה.

עדינת לב היא ומשיבה לשאלת ילדי האם בא מישהו להדליק לה נר:

הם עסוקים אבא-לה,  לכן הם לא באו.

זו הדודה שהיתה לפנים כבדת גוף. בביתה היתה המוסיקה שנכנסה לעורקי. מוסיקה הודית עם סיטר וחליל מגרה את כל מה שמילל את הנפש ומשקה אותה יין. אבל ביתה של דודה לאה היה ידוע לנו כבית הדמעות המשתמרות בהסוואה. ישנן מקוואות תת קרקעיות לדמעות שכאלה והן מבעבעות שנים רבות במסתרי הנפש. יתמות היא ביטוי קרוב להתרחשות הזו.

מה היא יתמות? כשהורי נפטרו חשבתי על המילה יתום. מעורב בה גם עניין הסוף – "תום" וגם עניין התמימות שמות ההורים גורר אחריו את קיצה של התמימות. וכך התמימות שסיימה פרק בחיי הילד היא עצמה תחילת הסוף שלו. הידיעה שאין תקווה וגם ההורים החזקים שהעניקו לך חיים הלכו אל הקץ מתחילה להוביל להבנה כל שהיא שהג'וגינג לא יכול לעקוף את הקץ המחכה לך ולא כפיפות בטן תדירות וגם לא מכשיר כוח אחר, גם לא מכשיר הליכה אלקטרוני ולא שמנים ארומטיים ולא ישיבה על כסאו הקדוש של הסטייפלר ולא אכילת אורז עם הקליפה. אפילו לא. זָכוֹר ואל תשכח!

 

 

המילים לרוב מחופשות למילים נושאות בעיקר חוויה של צליל.

אחד הדברים שהחמצתי הוא בודאי את היכולת שתהיה בעתיד: להקליט את שירת העשבים .

לו הטכנולוגיה לא היתה מפגרת היתה יכולה להעניק לי מה שקדמונים שמעו – שירת גלגלים – דקלים – אבנים – איילות – אוזים, ככתוב בפרק שירה . מפני שאין לנו את הכשרון הזה להיות חליל או נבל  ורוח צפונית שנגנה אוטומטית למשורר תהילים אינה מזוהה בסביבה, משום כך  נשאר לנגן בלשון לבדה. אני, כאחד האדם, אוכל מילים וטועם בהם טעם עשב.

המילה נעה כנלעסת בלשון בהמה . בפי אנשי השלטון ואנשי השמחה והבושה שעשב המילים הזה אינו ממיר לא דבש ולא חלב גם לא דם.

השירה, כמו המלאך, מכה במילים שהן נקבות מטבע בריאתן ואומרת להן גדלנה ! מילים שמגיעות מדרך המלך ומסמטאות פלאיות .

כל התרבויות באיזה שהוא מקום מדברות על שאיפה לשלום. מה הוא השלום הזה שמגנים עליו בנשק? המילים מאחזות עיניים ולב. קוראים לכך הרתעה ומאזן אימה  כלומר – חוסר איזון בהוויה האנושית. אבל יש מושג שלום והוא כזה: לא ישא גוי אל גוי … ולא ילמדו עוד מלחמה:

תפיסה טוטאלית שמיוסדת על החינוך – לא ילמדו. וכשלא לומדים גם השפה היא אחת וברורה- שלום הוא שלום

אבל בינתיים: קולות הצפרים והחבית המתגלגלת מבטאים שירה. הצליל הלבן של השלג הנופל – הושט היד וגע בו – וימס ויכמיר לב.

לא כל אדם הנוהג לראות אלוהים בהוויה שם אל ליבו את זאת. רובם לא.        

 

 

אמא רוחצת את בנה .

 

נפטרה אימי ממחלת הסרטן. האחות, הרופאה, בית החולים – לא השכילו לזהות את הסמפטומים.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
האחות אמרה -  אמא שלך מגזימה בצרחות שלה.

הרופאה אמרה – זה בעיה של גיל המעבר. זה לא כל כך כואב.

הרופא (בבית חולים העמק)אמר לי באנגלית (שאמא לא תבין) – הבעיה שלה היא פסיכוסומאטית .  אבל בתמונה זו נזהה חיוך. הכריעה היא מול הילד העומד בתוך גיגית שנקראה פיילה. היא עשויה מתכת, גם הדלי עשוי מתכת. גם קירות הבית עשויים מתכת. הבית הוא כמובן צריף. הזמן – 1956 ראשית צמיחת רחיצתנו. ואנו ערום ומלאים תיקווה ברבונו של עולם, באדם החדש, באחיות, ברופאים, בבתי החולים, במדע, בבן גוריון, בשירים – "אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה בשיר ובעמל!" הבית היה למעשה פחון עלוב אך מלא תהילה. אבא שר לי שיר שהביא מהמחתרת בבגדד, שיר, מצמרר אותי עד היום : מִכִּלְאִי מִבּוֹר שֶׁבִי  

אֶל אַרְצִי אֶרֶץ צְבִי

מַה יֵהֶמֶה בִּי הַלֵּב

לֹא אוּכַל עוֹד אסבֹּלָה

אֶת עָנְיִי פֹּה בַּגּוֹלָה

הַיָּגוֹן עִם הַכְּאֵב

זוּ אֶשָּׂא כֹּה לָרֹב

 

פֹּה חֹשֶךְ כָּל הַיָּמִים

שָׁם אוֹר אָבִיב עוֹלָמִים

אוֹר רָב בְּלִי גְּבוּל בְּלִי סוֹף

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
הָהּ שׁוֹטְרֵי הָאַכְזָרִים!

חִישׁ פִּתְּחוּ לִי הַשְׁעָרִים -

אֲעוּפָה לִי כְּעוֹף

אֶל אַרְצִי יְפַת הַנּוֹף

 

עֵת שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יִזְרַח  

אַבִּיטָה לִקְצוֹת מִזְרָח

 מֵחֶשְׁכַּת בֵּית הַבּוֹר

מַה יִרְבּוּ אָז גַּעֲגּוּעַי

אֶל אַדְמַת שַׁעֲשׁוּעַי!

מָה אֶשְׁאַף חַיֵּי דְּרוֹר-

שָׁם תַּחַת שְׁמֵי הָאוֹר!

 

 

 

(מילים נח פינס שירת אסיר לחן פ. מנקובסקי) אבא למד את השיר ב"שורה", תנועת המחתרת היהודית בבגדד.

 

 

הנה הוא, אבא שלי, בעירק. יחזקאל בן כדורי וטובה. בית עזר. מגורים בשכונת סאלאת שיך סחק' (בי"כ שיך יצחק) ליד שכונת חְנוּנִי – בבגדד. רק את השמות אני מכיר. נולדתי בארץ ישראל בירושלים והעבר של המשפחה כמחוק. הדור שעלה לארץ נעלם ואני סורק את התמונות כדי להשאיר לילדי מידע שעלול להיות להם חסר מובן ומשמעות.

לראות את המפה שסבתא שלי הניחה שם על השלחן. הילד הוא בן דודי. הכרית הרקומה היא מלאכת יד אופיינית לתקופה. הקירות של הבית מצביעות על עניות. אבא לבוש חליפה . בגללה הוא זכה לפניה של ידידיו בכינוי החיבה – אפנדי – מקצועו מבטן ומלידה – מורה.

 

 

לאט לאט החלה ההתפרקות .

בהתחלה הפיזור היה גיאוגרפי – המשפחות התפזרו בערים השונות. בתחילת הדרך עוד היו ערבי פסח ומועדים יהודיים מרכזיים כסוכות וראש השנה בהם התכנסו משפחות רבות לחוג חג. ללא גינונים. עד שהריחוק הפך למשהו מנטלי שבו גם נקודות הזמן היהודי הפכו לבלתי רלונטיות. התמונה הזו מרתקת אותי ומשמרת בי משהו עז שמיותר להסבירו. אני רוצה שצאצאי משפחתי הפרטית ידעו שהתמונה הזו שייכת לזכרון שלנו. אבל אני יודע שהתמונה תהיה קרטון מצויר או קובץ דיגיטאלי יתום מזכרון. האם יש מוזיאון שישמר את משמעות התמונה?

אני מנסה להעניק ייצר חיים למוזיאון הנפש של צאצאי צאצאי. ביודעי לבטח שכשלוני מובטח.

זהו סבא כדורי בן דינה היושב ישיבה פטריארכלית מקסימה. איך ישכיח הזמן את הפעוט היושב על ברכיו לבוש "דשדשה" שהוא אבא שלי כבן ארבע?

הרי ברור שהדמויות כולן תהפוכנה לקרטון דהוי עם כתמי דמויות מעולם שנעלם, למי שיתבונן בו בעוד שנים. עד שימציאו את המכשיר שפרופסור אינשטיין הבטיח: כזה שמקליט לא את ההוה אלא את העבר – כשידעו להגיע לתדר שנותר כגלים באויר, בקוסמוס. כדי שלא אחשוב על יהדות עירק אך ורק במושגים מעוררי הדחיה בהם שרטט הסופר סמי מיכאל את היהדות הזו בספרו ויקטוריה, תהיה  תמונה זו הפליטה שנשארה לי להעניק לילדי ולי ולמי שלעולם לא אדע מי הוא.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

סבתא טובה אמא של אבא.

את התמונה הזו לא הכרתי אלא כשנתיים לפני פטירת אבא. אבא הסתיר אותה. כשראיתי אותה הגבתי בשמחה. אבא היה נבוך. הוא הביט בתמונה ברגעים של געגועים כשהוא עצמו חש שכוחותיו הגופניים נוטשים .  הוא אמר לי – כמה היא היתה אצילה ונאלצה למכור תמרים ברחוב ! התפלאתי – איזה יופי למה לא ראיתי את התמונה עד עכשו ?! אבא: חשבתי שזה יפגע … בך! אני : יפגע ?!  עוני, אתה לא מבין! אשה נאלצה לצאת למכור ברחוב, לא היה מה לאכול! כאן סיפר לי אבא איך נמנעה ממנו הכניסה לבית הספר בהעדר תשלום שכר לימוד עמדתי בחלון הכתה, הייתי אולי בן עשר, המנהל שאל אותי – מה אתה עושה ליד החלון? עניתי לו – אי אפשר להגיד לי לא לשמוע את השיעור מהחלון! המנהל התרגש מעוז הרוח של הילד וקבל אותו כתלמיד שלא מן המניין. בגיל שבע עשרה הוזמנתי לשמש כמורה בתלמוד תורה ששמו סאלאת מנדלי. באופן איטי וסלקטיבי  נחשפתי לעולמו הפנימי של אבא, כמובן – מאוחר מידי. אני לעומתו ראיתי בתמונה קיר חשוף מטיח שעורר בי אסוציאציה רומנטית אסתטית. תשומת הלב שלי היתה מוגבלת לתנועת היד של האישה שהיא סבתי – הרהרתי כיצד היא ישבה שם, היהודיה הזו מול סל ענפי הדקל הבגדדי, שייכת לשושלת יהודים עלומה שאין לי שום ידיעה אודותיהם. הרהרתי כיצד דמויות חולפות ואובדות מהזכרון ומשמעותן היא אילמת, היא כל מה שחלפו בו בהיסטוריה שאיליה נקלעו, מצוקתם, מאבקם להתקיים לחמוק מחולי ומפורענויות. ומה עם  העובדה שאבא חשש מלהראות לי את התמונה הזו התמימה ? גם אנו עצמנו בהוה שלנו מול הורינו מחמיצים . האפשרות  לגעת זה בזה שברירית נמסה. השיר שמתייחס לסבתא טובה היה נסיון עלוב לעשות בשיר מה שעדיף עליו – לגעת.  

 

בלילה   

ויהי אחר כל הדברים האלה יקרה לפעמים ההיפך הגמור. תזחלנה השורות ותתלחשנה ותתנגן מנגינה מהימים בהם היא התנגנה בשפתיו ל אבא שהרהר או הרדיו שדלק והמחוג עמד על תחנת קול ישראל בערבית. או "הונה לַנְדָן" או אז אני מזמזם בחשאי, לחן שחומק מעומק שאליו הבעתי כעס אדיר והנה הו משתלט עלי, אוחז אותי בכל האצבעות בגרוני ובקלות מפכה מעיין דמעות מעיני ואני רואה את פני אבי וזוכר את מאבקיו ומבין את מב שנבצר ממני להבין ואני שר או משתתף בשיר עליו לחצתי על הלחצן הוירטואלי ודמעות מתחמקות והצליל עז ואדיר להנמיך את קו פרשת העצב ואני משתתף ברצון ובאי רצון: בִּתִּי צְאִי מִבֵּית כֶּלֶא/ זְמָן קָרִיב עַם קָדְשֵׁךְ יַעֲלֶה..../.... בִּתִּי צְאִי מִבֵּית כֶּלֶא/ זְמָן קָרִיב עַם קָדְשֵׁךְ יַעֲלֶה...

 

 

 

הַשִּׁירָה וְהַשְּׂרָרָה

]סביב הפיוט ששרים בליל הסדר לפני הסעודה[

אמונים ערכו שבח  /  ר' אהרון כהן  [בביצוע ר' אריה עובדיה]

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים עַל יַד צִיר אֱמוּנִים
מִיַּד כָּל מְעַנִּים הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם כָּל צִבְאוֹת יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ עַם נוֹשַׁע בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ
יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר

 
השיר

את השיר הזה כתבה אמא לאבא כשהיא בשיא גסיסתה מסרטן הריאות.

היתה זו דודה דינה – הדודה ההרואית שלי, שהצליחה להגניב אותה בערמה לבית חולים בלינסון בטענה שהיא אורחת אצלה כבר חודש. לולא ההערמה אמא היתה נשארת מחוץ לבית חולים כשכל מה שנתנה לנו הרופאה במושב ברק הוא סוגים שונים של משככי כאבים.

בבלינסון מיהרו לחשוד לתדהמתנו בסרטן. הכרנו את המילה ביופסיה.

 

שנה שלימה היא עברה עינויי תופת ואבא היה נודד בודד בביתו. זה היה שיר אהבה לבעלה.

אמא לא היתה רהוטה בשפה העברית. נטייתה היתה חזותית יותר ממילולית. היא תפרה דברים מפוארים, היתה לה יכולת אסתטית גבוהה. בכל זאת היא נפרדה מהעולם בשיר. כתב ידה היה רועד. בשל מחלתה היא רזתה בצורה מחרידה. עצמות לחייה בלטו והיא שקלה אולי שלושים ק"ג. אבל רוח פיעמה בה ולמרות חוסר יכולתה לדבר אצבעותיה רשמו:

 

צִפִּיתִי לְךָ יַקִּיר[י] [.]

וְהִנֵּה בָּאתָ לְבַקְּרֵנִי

בּוֹאֲךָ שִׂמֵּחַ אוֹתִי

עַד מְאֹד.

הוֹי כַּמָּה רֵעִי שָׁמַרְתִּי

לְךָ אָהַבָתִי

בֹּא וְנִשְׁתֶּה בְּיַחַד

כּוֹסִית אַהֲבָתֵנוּ

הָאֵיתָנָה

 

אני חותם כעת במקומה כמיופה כח: ברטה עוזר. היא גם לא היתה מסוגלת כלל לשתות באותם הימים, גם לא "כוסית אהבה", אבל הרעב לאהבה והגלות בחדר החולים הסיעודיים היו נוכחים ויצרו עקבות מפליאים בשיר.

הרקע היה של ריחות מדכאי ריחות-צואה וריחות חומרי חיטוי במחלקה של החולים הכרוניים בו שהתה.

עם רקע זה, שאינו פיוטי כלל ועיקר, היא נשארה וכתבה באחד הימים את השיר שצילומו מצוי איתי לזכרון.

השיר מגלה לנו שכאשר היתה לבד, בבדידות, בשקט, עם קולם המונוטוני של המכשירים המנטרים את הלב והנשימה ומצביעים על המימד החומרי כל כך של האדם, שקיומו מותנה לא במימדים של רעיונות פילוסופיים, אלא בפולס חשמלי קבוע והכרחי בלב, בכמות נמדדת מדויקת של גזים מסוימים, בחילוף חומרים במעיים, בהפרשות תקינות כראוי למי שכינויו הוא נזר הבריאה, בשליטה על איזורי הדיבור, בהנעת העפעפיים והסטת גולות העין אל הדברים הנראים כך, או כך, או אחרת, מביעים שמחה לבואו של מכר או עצב בוהה בנקודה ברורה לחלוטין אך בלתי קיימת. נקודת הייאוש והתקווה התלויה מעלינו לאורך כל חיינו מבלי שנתייחס אליה בדרך כלל בכבוד המגיע לה. כעת, בנקודה זו, לכשעצמי, אינני חושב שלנקודה הזו מגיע כבוד מינימאלי.

הכל קורס, אמא שותה מים קרושים שהפכו לג'לי, בעזרת ז'לטין המים הופכים מעיין מרמלדה, אולי זוהי המרמלדה שמחלקים בגיהינום או בגן עדן למתים או לגוססים.

פתאום המושג מים חיים כל כך מפחיד. אלה הם היפוכם של מים חיים.

ללא הקרשת המים חוסר השליטה על הקנה והוושט יכול  לגרום לחדירת מים לריאות. אספירציה היא המילה.

 

היא עזבה אותנו כשהשורות הבודדות האלה מותירות אותי פעור נפש חוץ מהיותי פעור פה.

השיר מצויד במטאפורות שלא באו מנסיון קריאה עשיר. לאמי לא היה נסיון קריאה עשיר. לא מתרגול כתיבה. שיר בא מעומק לב. כמו בפירוש של רש"י ביחס למשה, גם לבה אמר לה לשיר, בפולסים האחרונים של הלב אפשר לשיר. לשיר הוא להיות שׂורר על החיים. כשאבדה השררה הזו, השררה המינימאלית על הריאות, על הלב, אבדה השררה על המחשבה, אבד האני, אבד השיר. בין השררה לבין אובדן השררה על הקיום, בין היות האדם הפרטי... נזר הבריאה לבין אובדן ערכו, כנראה שמתנהל דו קרב פרוזאי שרק הפיוט יכול לו. במקורות מובא שהשירה מלשון שרשרת מעידה על חיבור. עם שלם חרד מאסון המצרים עלה ליבשה ושר את שירת הים. הוא לא השתתף לפני כן בסדנאות שירה. השירה עונה על החרדות הקיומיות במוסיקה שלה בהכרזה שלה: אני שר משמע אני קיים.

 

הפיוט לפסח

הפיוט המצוטט בראש הדברים הוא שיר יקר ומרגש אשר הושר בביתנו בשיאו של ליל הסדר. היה אבא שכתב הרבה שירי ילדים לבני המשפחה והיה רגיש למוסיקה, היה מפליג בעיניו למחוזות שידענו שהם מאיתנו והלאה והם מחוזות זכרונותיו מהעליה לארץ ישראל ועד היותנו חקלאים במושב ברק. הוא שר אותו בביצוע בו הוא מופיע כעת באתר הזמנה לפיוט בביצוע ר' אריה עובדיה. שלב ליל הסדר הגיע להכנה לנטילת ידיים עת מברכים על המצה, וכולנו התרגשות שהרי עוד מעט נאכל את החסה הטבולה במעט חרוסת. החרוסת של יהודי עירק מיוחדת היא ושונה מכל נוהגי שאר העדות: אין היא עשויה מעיסה של פירות ככתוב בספרים אלא מדבש תמרים. הדבש הזה שניחוחו המשכר מילא את הבית עת זוקק על אש קטנה לאחר בישול התמרים על ידי אמא. החרוסת נקראה "סילן". את השם הזה אעניק לספר שירי הראשון שיצא ב"ספרית פועלים" ב1981. יהיו בו שירי חווית הישראליות שלי, ישראליות עניה שהסילן המעורב באגוזים היה לה כסמל הטיט, סמל השעבוד של עם שלא היה אדון לעצמו. "סילן טהור" קראתי לספר.  ערב נטישת האוניברסיטה והכניסה לחיים של שמירת מצוות.

אבא שר:
אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

ואני ב "סילן טהור" עדיין מעין ישראלי אקזיסטנציאלי, מודע לסופיות הקיום אך עדיין רחוק מתחושת ההיענות לריבונו של עולם אכתוב:

רק בשר

פְּרִי עִם נְקֻדַּת רִקָּבוֹן

מַכִּיר אֶת חַיַּי, נוֹגֵעַ בָּהֶם עַל פָּנַי.

מוּעָד כְּמוֹ פְּרִי גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –

שׁוֹאֵף חַמְצָן. בְּעַל כָּרְחוֹ

צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה,

נִיחוֹחִית כְּמוֹ צֵל.

לוֹחֶשֶׁת לְהַפְלִיא

נְשִׁימָתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בְּוַדַּאי אוֹתוֹ

אַךְ הִיא חוֹבֶקֶת גַּם אוֹתִי

כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ

עוֹרְבִים עָלַי יָמֶיהָ בִּלְחִישָׁה אֲדֻמָּה.

אֵד זְמַן

אַעֲמִיק הַיּוֹם לָשִׂיחַ

דְּבָרִים נִפְלָאִים:

אֵינִי רַק בָּשָׂר.

 

נכון, התפילה בשיר הזה היא משהו סרקסטי. היא דו שיח הברזל עם החמצן והחלודה כמענה. השיר הסווה את בקשתי אחר חמצן התפילה ואני הייתי חנוק. ראיתי את רקבון הפרי וחרדתי מהבאות. והנה מגיע החג שבמרכזו מונח הבשר כזכר לקרבן פסח. שירת ההלל משלהבת את המסובים היא שירת האמונה בת אלפי שנים המזהה את סובבי הסעודה סביב שירת הבטחון בזהות היהודית ושירתו של אבא חודרת את הלב:

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

מהו שמרומם את האדם מימי החול? האם האבסורד שקאמי דיבר עליו וטלטל אותי בימי הסטודנטיאליים העליזים, יש לו מענה? התחלתי להתבונן בטקסט והשאלה מהמדרש היתה לי חדשה ונוקבת בתביעת האדם לאיכות קיומית, איכות שתעניק לו פשר קיומי ותמנע את מסקנת האבסורד והחידלון שבעקבותיו, שמצוי בעיצומו של הדיון במסכת פסחים:

(פסחים קי"ח) "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד?!" כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו.

גם הבהמות ניזונים וגם האדם ניזון. מהו ההבדל בינינו? "בידינו לרומם את האכילה למדרגה רוחנית…" התחלתי לשמוע בפיוט דברים שלא נאמרו באקדמיה.

אחרי שלמדתי אצל נתן זך שירה, בהתלהבות רבה, ואצל פרופ' יעקב בהט מספרות ההשכלה, ואצל עליזה שנהר מסיפורי העם שמקוטלגים במילונים לפי מפתחות, שיחת האדם ואימת מעמד החמור לא היו זרים לי. חרוזי השיר הדהדו לי מפיוטיו של אבא: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

היצירה האישית שלי כמשורר והקיום שלי הוטעמו בשפה יהודית מחודשת.שירה יהודית

ימי האביב של חג הפסח- עם ישראל התחיל לפרוח בראשית הזמנים האלה. בעונה הזו נוסד גם אחד הביטויים האדירים בשירה – שירת הים.

אז ישיר משה ובני ישראל  – היה הכתוב ראוי להכתב אז שרו, בעבר ! אלא – נלמד שהכתוב מתייחס אל העתיד – עם עבדים יוצא ממצרים. והשירה שלאחר העליה מן הים היא אחת ה"יצירות" הנהדרות המלוות אותנו במשך הדורות, בזינוק רב השראה. עם שהיה מנותק מקיום רוחני, מציג שירה מורכבת ומפותחת בכל קנה מידה – תקבולות מצלולים לשון נופל על לשון דרמה ומתח פנימיים –  באיזו סדנה התפתחה שירה זו שצומחת מפי מי שעד עכשו היה הסטטוס שלהם "עם עבדים", לא משוררים?!

כולם יודעים- כשאנחנו מדברים אודות שירה, הדבר המיידי העולה בתודעתנו הוא טכסט,ניקוד וקומפוזיציה כל שהיא.

רש"י יאמר לנו בשירת הים "אז ישיר משה – … אמר לו לבו שישיר וכן עשה" שמתם לב לנוסח המפליא הזה: "אמר לו לבו שישיר"! השיר בא מהלב למשה. וראיתי אצל הרב רפאל שמשון הירש:  – http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1110 ]        "…  ]

 

מה גדול הדמיון ועם זאת מה גדול השוני בין פתיחה זו של שירת הים לבין דברי הפתיחה של שירת העמים : אצל בני ישראל – אשירה לה' – מבטאת ענוה, לא גבורה ונצחון של בעלי העצמה אלא דבקות בבעל השירה עצמו ואילו אצל כל העמים נמצא "לנשק ולגבר אשיר" מילים בהם פותח ורגיליוס את שירתו אינאיס".

וראיתי אצל ההיסטוריון דוד אוחנה בספרו "מסדר הניהיליסטים": מיאקובסקי, חורז את המילה stal  (פלדה ברוסית )  עם סטלין. ובודאי מצויה כאן הכניעה של משורר בפני שלטון עריץ  – הכח היצירתי שלו מגוייס לזה במיטב כשרונו: " הלאה! קדימה! התקיפו! קדימה! / פרצו! לארמון! … הבונה והמורד-הכוח …" [ראה - מסדר הניהיליסטים, דוד אוחנה,344 [

המשורר והשלטון העריץ הם כוחות שגוייסו על ידי ממלכות להעצמת הדיכוי של נתיניהם.

בא הפסח לשיר שיר יהודי של בן חורין. הממלכה נופלת. עם העבדים יוצא לבשר לאנושות כולה שירה חדשה:

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם כָּל צִבְאוֹת יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

ארחיב כאן מעט את תשתיתו של המושג "שירה" כדי להצביע על שורשיו במחשבת הלשון היהודית :

כאשר יעקב נאבק בשרו של עשו במעבר היבוק, מתרחשים דברים בכמה מישורים. מקדים הכתוב ומציין את מצבו של יעקב -  "ויותר יעקב לבדו". לבדו ! זהו מצב הפתיחה. להיות לבד שאינו מתקשר לבדידות קיומית – זהו מצב של היות לבד עם הישות השלמה של מי שכאשר היה בכיוון הפוך – שקעה לו השמש ועכשיו היא עומדת לזרוח. הוא איננו זר בעולם. הוא לבד ומשהו ממהר להציב מולו אנטיתזה: "ויאבק איש עמו… "!

בשלב הזה אנו עדים לחדירת מושג הזמן: "…עד עלות השחר" עלות השחר בכוונתו המדייקת, ההלכתית הוא זמן ראשית האור, כנאמר במסכת ברכות. אחריו – הנץ החמה.

למאבק נכנס יעקב דקדקן בפרטים "פכים קטנים " כדברי רש"י. הוא יוצא מצד אחד צולע. מצד שני מתחדש לו שמו  – ישראל. יעקב שמו כגולה, יעקב שמתייחס לחלק התחתון הנרמס של הגוף היעקבי. ישראל  יהיה שמו החדש שיהיה שמו הכולל של עם שינחיל שירה של גאולה ששאיפתה אוניברסאלית.

מביאור מרתק על פרק שירה ששמו "כנף רננים" נלמד שהמושג שיר משמעו האחד הוא עיגול. (במסכת שבת נמצא – הבהמה יוצאת בשיר, שהוא עיגול המתכת שבאפה ) כך לפי בעל "כנף רננים", כל מילה ששורש האותיות ש,ר, כלול בה  מגדירה את מהות הדבר – אצל יוסף – בנות צעדה עלי שור – שור: החומה המגדירה את העיר. שררה: המצב בו בעליה מקיף את הסרים למרותו. תשורה : מגדירה את רגשות הנותן למקבל. השראה: מצבו של האדם המקבל  רוח נשגבת.  שיר: מקיף ומגדיר עניין הראוי להכלל במילים בו הוא מבוטא. ישראל: מגדרים את יחסם כמי ששרים שיר לא-ל.

השירות הגדולות באות ברגע של קטסטרופה – שירת הים, שירת דבורה, שירי דוד, במצב של התערערות ואימה קיומית, כשיש סכנה של אבדן, יש סכנה גם של אבדן אמונה, חורבן נפשי עלול לגרור לאובדן פיסי. בא השיר הישר שיש בו גם שררה פנימית על הישראליות האמיתית והוא מחדש את החיבור ומעיד כלפי שמים – שיר מתחבר לשיר והחוליות מצטרפות להיות רצף שלם –  שיר שישירו בני ישראל ויאמרו לאמור – אשירה ל ה'…

הילד שלי יושב מול הגמרא ומדבר עם רש"י שבאמצע הדף הוא מתייעץ עם רבנו תם בשולי הדף וחוזר לתנא המחביא משהוא בין סתרי לשונו. הילד שלי עושה זאת בלי לומר את המילה היפרטקסט אפילו פעם אחת כך עושים ילדים רבים מגיל עשר, בולשים בנהרות הסב- טקסט העתיקים ושותפים לנהרה גדולה של דורות יוצרים יהודים. מרחקי הזמנים שבין הדוברים בטקסטים מאבדים משמעות. החלל והזמן מתאחדים והאפוס אינו מופסק בצלצול הסלולארי כי הסלולרי מכובה עד סוף השיעור.

פתחנו ביעקב הנאבק עם המלאך. שם התרחשה התפנית שחברה את כלל ישראל עם השירה הכללית לבעל ההשגחה על הגולה השב הביתה. הדמות הנשית בה החל תהליך זה הלא היא זקנתו – שרי  ששמה משתנה לשרה – השררה היא המודגשת בשמה אבל גם השיר.

לא פעם מעדיפים חז"ל את האשה על הגבר: בבראשית רבה (מז, א) על "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב , ד) – נאמר בדיוק כך:  "בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה "

הסיטואציה של יעקב היא של מאבק – יעקב נאבק ( עלה האבק עד כסא הכבוד, חולין צא) הבה ניתן למלאך ההוא להתבטא במושג שלו  – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים..."

כי באותו הזמן של ה"מאבק" קורה דבר שראוי לשים אליו לב:

ה"מלאך" מבקש: "שלחני כי עלה השחר" את טיב הבקשה מסבירים חז"ל – הגיע זמנו של אותו מלאך לומר שירה. עניין הזמן ומילוי השליחות הוא קריטי. ברגע שיעקב מקבל שם חדש והוא "ישראל" הוא רגע שבעולמות העליונים נעשה זמנה של השירה ללא דיחוי.

לא יהיו הדברים שלמים אם לא נצמיד לדברים כיוון אחר המדגיש במשמעות המושג שיר גם את  עניין הישרות – הושע מזכיר את הדברים – " בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלקים [שימו לב] וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו. ובתהילים -  רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּ-ה' לַיְשָׁרִים (!) נָאוָה תְהִלָּה וכן –

בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל,

וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבַָּרַךְ,

וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם …

המושגים המתקשרים למושג השירה כאן הם הפניה לגבוה, יושר וענוה, השורשיות באבות האומה, היות השיר אמת מידה לאמונה בשעת משבר . הוא שיאו של זמן מבחן קיומי.

האם זהו הזמן המדויק בו אנו עצמנו נמצאים? האם עלינו להמתין לנביא שישיר לנו שירה חדשה (שירו גאולים נאמר שם ואנו איננו גאולים לדאבון עיניים ולב)

ובכל זאת הרי לא יתכן שבטרם שעטו חילות סיסרא על עמק יזרעאל היה מונח בלב דבורה אותו השיר – שבגלל גאוה שהיתה לה  נאלצה לבקש ולהתחנן שתשרה עליה רוח הקודש: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, ובטרם היכו הפלישתים מן המארב בגלבוע ההיה כבר מוכן דוד עם מילותיו הלקוחות מרקיעים עליונים – הצבי ישראל על במותיך חלל ?

האם מותר לדרוש מעצמנו מנהיג ראוי או קודם שירה ראויה? הרוח קודם, אם השררה?

אהה, אהה, הא בהא טליא!

הנה כך, השירה בפסח תהיה משיאי השירה היהודית – הגמרא בפסחים (דף פה, ב): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כל אחד אכל כזית מהפסח אך ההלל הושר בחזקה, נדמה היה שהגגות עומדים לפקוע מעוצמת השירה.

 

התגובות למאמר 'מות הפיוט' מאת יוסף עוזר,
פורסמו ב 4-4-2008 בעתון "מקור ראשון" [פרשת תזריע]

הפיוט חי וסוחף- מאת פרופ' אפרים חזן

במאמר מרתק ומעורר מחשבה, הכתוב מנקודת ראות אישית מובהקת, הציג המשורר יוסף עוזר את הרהוריו לפיוט 'עזר מצרי היית' לפייטן הבבלי ר' עזרא בן ששון עזרא. עוזר התייחס בהתייחסות של 'קירוב ודחייה',  כדרך רבים אחרים שכתבו על פיוטים שונים מתוך מבט אישי. אלא שמורכבתו של הכותב והקושי לתייג אותו, הופכים את התגובה לאתגר מיוחד, ומבליטים את הצורך להתמודד עם השאלות המועלות. ההתייחסות האישית שלו לנושא מביאה אותו לכמה הכללות, הכרעות ומסקנות, שלא אוכל בשום פנים ואופן להסכים איתן, ואפרט כעת חלק מהסתייגויותיי.
לסמוך בוזגלו לבוזגלו
ראשית, הפיוט לא מת. אני חוזר עתה מיום עיון, שהסתיים בביצוע פיוטים בידי צוות מן התזמורת האנדלוסית. ההתלהבות העצומה של הקהל, הצטרפותו לפייטן, בנימין בוזגלו, ומחיאות הכפיים הסוערות תוך כדי שירת הקהל – כל אלה מלמדים שהפיוט הוא חלק מחוויית חיים מתפרצת. לא בכדי הזכרתי את שמו של הפייטן במקרה זה, זאת כדי לסמוך בוזגלו לבוזגלו, 'מבחן בוזגלו' מלמד על קשר בין דור לדור ובין שמחת פיוט לשמחת פיוט.  מכאן שאין מקום לדבר על מות הפיוט אלא אם כן מתכוונים להמיתו.
שנית, בניגוד לעולה מדברי עוזר, הקורא את הפיוט שלפנינו ומי שמכיר פיוטים בכלל יודע כי מכלול הפיוטים הם פיוטי גאולה דווקא.  גם אם נקבל את השם 'פיוטי הגלות', הרי שדחייתם תהיה בדיוק כמו דחייתו של 'היהודי הגלותי' בימים שאינם זכורים לטוב.
שלישית, עוזר כותב כי הפיוטים "אינם מאפשרים לילד להיות שותף בהם". נכון, שירה לילדים אינה שירה למבוגרים. ואל לנו לשכוח כי ספרות הילדים בכלל, וספרות הילדים העברי בפרט, היא מאוחרת למדיי. בילדותי בג'רבה ניזון יצר האהבה שלי לספרות ולסיפורים מסיפורי על פה שאבי ע"ה היה מספר ומן הסיפורים הכתובים בערבית-יהודית באותיות עבריות, וכאלה היו רבים בקרב יהדות תוניסיה. עם עלייתי ארצה, כבר 'בלעתי' ספרות עברית לילדים ונוער מכמה וכמה ספריות. האם זה אומר כי הפיוטים 'אינם מאפשרים לילדים להיות שותף בהם'. לא ולא. גם ריחוק השפה לכאורה אינו מחסום בפני הילדים ויעידו עשרות ילדים הבאים לאירועי שירת הבקשות ברחבי הארץ ומשתתפים בהם השתתפות פעילה. אמנם הם זוכים ל'שקיות' בתום המאורע, אך עירונותם במהלך האירוע ורצונם העז להשתתף בשירה עצמה, עתים אף כסולנים, אומרת כי הם שותפים מלאים ושווי זכויות, ומהם יצמחו הפייטנים לעתיד. אשר ללשון הגבוהה הם יפנימו אותה במשך השנים ולשונם תועשר מעבר ל'שמח ומבדח', ותעמיק מעבר ל'קרני תיש ושיני ליש'.
תובנה חשובה ניתן ללמוד מהשתתפותם של ילדים בני שש-שבע בקריאת התרגום בבית הכנסת התימני. כאשר הלימוד הוא חלק מסיטואציה קהילתית הילדים נשאבים לתוכה. קטע תרגום אונקלוס שסטודנט ללשון באוניברסיטה שובר עליו את שיניו – נקרא ברהיטות  ובדייקנות בפי ילד רך האמון על המסורת ועל מסגרת בית הכנסת.
לא לרידוד הלשון
ועוד כמה הערות: עוזר כותב כי "הגיע הזמן  ליצור ברצינות פיוטים חדשים ועכשוויים". אכן, הגיע הזמן, והדבר קורה כפי שציין כותב המאמר והדגים יפה. כל זה לא היה קורה אלמלא 'תנועת הפיוט' על כל גווניה ואלה רבים הם.
הוא כותב כי יש "לוותר על רוח הניו אייג' והפולקלור". אלא שאיני מבין מה רע ברוח הניו אייג' עם כל לועזיותו. אך יותר מכך קשה לי להבין את 'גיוס' הפולקלור לציון דבר שלילי. הפולקלור כשמו כן הוא 'ידע עם' ויש שפתגם, שיר עממי ואף תרבות חומרית, עשויים ללמד על עם ועל רוחו יותר מעשרות מחקרים. חקר הפולקלור הגיע לרמות גבוהות ומשמעותיות, אך הפיוט רחוק מן הפולקלור באשר הוא יצירה אישית מתוכננת ובעלת סגולות שירה מודעת.
ג. עוזר טוען כי לפיוטים יש צליל מלנכולי. כך בהכללה גורפת. אכן הפיוט הבבלי נוטה למלנכוליות מאז נהרות בבל, אולם גם בו יש שירים שמחים יותר, כגון הפיוט 'מה נאוו על ההרים רגלי…' שגם קיטועי המשפטים שבו תורמים משהו לחדוות הזמרה. אך פיוטים יש בעדות רבות, והפיוט המרוקאי, למשל, ברובו שמח ומשמח ומטיב לב.
ד. הוא טוען כי "הפיוט נדחה על ידי העולם הדתי –חרדי וכו". לאיזה עולם דתי חרדי כיוון הכותב? בוודאי לא לזה הספרדי, המתחבר לפיוט בכל הזדמנות הנקרית לו וגודש את אירועי שירת הבקשות ואת אולמות הקונצרטים של האנדאלוסית, ודי להשתתף בשבת חתן באחד מבתי הכנסת. על כורחנו נאמר כי כיוון לעולם החרדי האשכנזי – עולם זה מחובר לפיוט משלו, אלו פיוטי הימים הנוראים והמועדים והיוצרות לסוגיהן. האם נופתע לגלות ש'ונתנה תוקף' הוא פיוט מן הפיוטים הקדומים. יתר על כן, דווקא המנהג האשכנזי שמר על אמירת פיוטים בתחנתם המקורית בתפילה. וכך נוכל למצוא במנהגים מסוימים את הפיוט 'יום ליבשה נהפכו מצולים' לרבי יהודה הלוי מושר בברכת הגאולה על פי ייעודו המקורי, ואילו הספרדים ישירו את הפיוט בהתלהבות גדולה בהקשרים שונים, אך לא בתוך התפילה. ואם הזכרנו את יהודה הלוי, האם ההכללות הדוחות את הפיוט כוללות גם שירתו, ושירת גבירול, ומשה אבן עזרא, ואברהם אבן עזרא ורבי ישראל נג'ארה . קשה לשער.
הבטחתי לעצמי מראש להסתפק בהערות, שכן עיקר העניין אינו בהתייחסות לפיוט המסוים אלא בהכללות, באמירות ובקביעות שאיני מסכים עמן כלל. ובעיקר איני מסכים לרדד את לשונם העברית של הילדים. ילדים רדודי לשון יגדלו ויהיו למבוגרים רדודי מחשבה. האם ילד יכול להתמודד עם לשון גבוהה. ספרי הילדים של בני הדור הקודם יוכיחו.

* פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם

ישראל באוניברסיטת בר אילן
…………………………………………

עוד לא התחלנו להכיר – מאת יאיר הראל

יצירה חדשה ומשמעותית תוכל להגיע רק לאחר שיהיה מגע עם היופי והחכמה של הפיוטים ששרדו דורות רבים
שאלות חשובות וראויות מעלה יוסף עוזר במאמר שפורסם כאן. עוזר מכריז על מות הפיוט המסורתי, מציע לו מקום של כבוד במוזיאון וקורא ליצירה חדשה ועדכנית. אך בדרכו אל הפתרון הוא לוקה, לעניות דעתי, בניתוח שטחי של המציאות, כורך בכריכה אחת אוקיינוס שלם של יצירה ספרותית ומוסיקלית שאת רובו (לפחות בהקשר המוסיקלי) הוא עוד לא זכה להכיר, ואת טעמו אולי לא זכה לטעום, ובכך חוטא בחטא הקדמון של הממסד הישראלי המערבי.
עוד על הדרך הוא מבלבל בין הרבה עולמות שכל אחד מהם דורש התייחסות נקודתית מעמיקה  (ילדים, מבוגרים, אמנות מסורתית, מילים, מוסיקה, יצירה חדשה, יצירה קלאסית, מוסיקה פופולרית ועוד ועוד).
אקדים ואומר שאני כיוצר בא ממקום של שאיפה וכמיהה ליצירה חדשה, חסרת פניות וגבולות. גם בהקשר של הפיוט, כבכל יצירה מסורתית, ללא יצירה חדשה שרוח הזמן מפעמת בה המסורת עצמה מאבדת מכח חיוניותה ומהרלוונטיות שלה.
עד כאן טוב ויפה. אך בכדי לדבר על יצירה חדשה בתחום הפיוט, בישראל של המאה ה-21 הכרחי להבין את הקונטקסט ואת המושגים.
יצירה חדשה ספוגה
השבוע התקיים פסטיבל הפיוט הראשון בישראל (ומן הסתם גם בעולם בכלל), בירושלים ובירוחם, ביוזמה משותפת של בית אבי חי, אתר 'הזמנה לפיוט' ועמותת 'עתיד במדבר'. מופע הפתיחה של הפסטיבל הפגיש לראשונה בין ר' חיים לוק–  מגדולי הפייטנים בדורנו, אומן ביצוע אדיר בכל קנה מידה, שהציבור הרחב בארץ לא זוכה לשמוע, לבין אמני ג'אז ישראליים בינלאומיים. כן השתתו אנסמבל נגנים שמורכב בעיקרו ממוסיקאים צעירים שנולדו בישראל ומשתפים פעולה עם ר' חיים לוק בשנים האחרונות, ומוותיקי המוסיקה האנדלוסית בארץ.
היצירות שעלו במופע כוללות עיבודים מיוחדים לפיוטים מצפון אפריקה ומהמזרח ולשירים ישראליים. הקו המנחה בעיבוד המוסיקלי הוא הקשר הטבעי בין המוסיקה המסורתית ויסודות האלתור המוטבעים בתוכה  לבין שפת האלתור החופשי.
מה שקורה במפגש הזה גרם לי לבכות ולצחוק ולרקוד ולשמוח עד מאוד. המפגש עם המעמקים של הפיוט הצפון אפריקאי בהקשר הזה, כפי שעוברים דרך ר' חיים לוק הוא מהמם. כמו שציינתי ההרכב ברובו לא גדל על הדברים האלה, אך כולנו הרגשנו מבורכים עד מאוד, מלאים בהשראה, בהרגשת זכות גדולה ובתקווה.
עולם הפיוט, כמו המסורת בכלל, בהחלט זקוק למידה של ביקורתיות שאולי קצת אבדה לו בדורות האחרונים, תהליך שאפשר להבין אותו בעיקר על רקע האינסטינקט של אנשי המסורת לשמר מה שאפשר במרחב של תרבות ישראלית המבטלת  במודע, או שלא במודע, את היצירה המסורתית היהודית במזרח ובמערב כאחד.
אני מסכים שחסרה יצירה חדשה בתחום הפיוט, ובפרט בתחום של כתיבת טקסטים חדשים, ואולי גם מבט חדש על כל ההגדרה של פיוט בימינו. זה המקום היסודי ממנו אני אישית מגיע כאמן, אך יצירה חדשה משמעותית בהקשר של הפיוט חייבת להיות ספוגה היטב בכל הטוב שיש למסורת המוסיקלית הכי מגוונת ועשירה בעולם להציע.
לעשות את הטרנספורמציה
ידידי, יוסף עוזר, כאשר אתה מדבר על יצירה חדשה בתחום הפיוט ומפנה את מבטך בעיקר אל המוסיקה הפופולרית בעיני אתה טועה ומטעה.
הדוגמאות שציינת הן מבורכות. אני שמח על ההתעניינות שמגלים יוצרים רציניים מתחום הרוק והפופ בפיוט, מהיכרות אישית עם חלק מהדמויות, הם לא רואים את עצמם כתחליף. חשוב להבין שמדובר על התחלה של התחלה, ולדעת שעוד לא התחלנו להכיר את מה שנמנע מאתנו, וגם מאבותינו בחלק מהמקרים. הגעגוע העמוק שלנו הוא למים חיים שמחלחלים עמוק לתוך הנשמה, שמדגדגים את עומק הזיכרון שלא ידענו שהוא קיים, לפגוש את הקולות שדרכם עוברת חכמת הדורות, חכמה שלוטשה במאות שנים ושקנתה לה מקום בלבבות של דורות ששרו אותה. לחנים ששרדו מאות שנים יש בהם סוד וכח ואמת שחוצה גבולות.
כל מה שנכתב כאן בשנים האחרונות בתחום, כולל הדוגמאות היפות שמביא עוזר, עוד לא מתקרב לאחד מעשרות הלחנים המסורתיים לפיוט "ידיד נפש" לבדו, למשל.
אני מרשה לעצמי לקבוע שמעט מן המעט ממה שנכתב ימשיך ללוות אותנו הלאה, כפי שקורה לרוב היצירה שנכתבת במהלך הדורות ולא עומדת במבחן הזמן. מה שמצליח להחזיק מעמד לאורך מאה שנה הוא בכלל מעט מזעיר ואומר דרשני. וכאן יש לפנינו מאות ואלפי לחנים שצלחו את הדורות. יצירה חדשה משמעותית תוכל להגיע רק לאחר שיהיה מגע משמעותי עם אותו יופי, אותה חכמה. צריך לאפשר את החשיפה. ולדעת לעשות זאת בחכמה, באופן שיביא בחשבון את הפערים שנוצרו כאן בדורות האחרונים.
כן, יש פיוטים שבהקשבה ראשונית שפת הביצוע שלהם נשמעת רחוקה, וייתכן כי אכן ילכו לקבר, עם אחרוני הפייטנים שעוד שרים אותה במבטא כבד, כזה או אחר. אך גם זו הכרעה שלא הייתה עושה באופן קטגורי. יקומו אנשים רגישים שידעו לעשות את הטרנספורמציה, ולאו דווקא לבחור באופציה המיידית של חוסר הזדהות על רקע מבטא כבד.
מועלם מתחיל לבכות
אני רוצה לשתף כאן בחוויה קטנה ואישית, אחת מיני רבות בהקשר הזה:
אני עובר לפני התיבה בבית כנסת אשכנזי. יש לי בדם צד שזוכר שהוא היה מתישהו במזרח אירופה, בקייב ובריגה. יש בי גם צד שזוכר שהוא היה בבגדד ובכורדיסטן. אני נזכר פתאום בהקלטה של החזן שלמה מועלם. מועלם, מגדולי החזנים הבגדדיים של המאה ה-20, עלה לארץ בשנות ה-50. מישהו מהמשפחה הקליט אותו שנים ספורות לאחר שעלה לארץ. הקלטה פשוטה בטייפ ביתי בסתם יום שגרתי. מועלם שר במבטא עיראקי
כבד, וכמעט תמיד, כשהוא מגיע לבית השלישי של הפיוט הוא מתחיל להאט, לאלתר בקצב חופשי ולבכות. סתם כך ביום רגיל, בלי הקשר חגיגי, הוא שר את המילים והן גורמות לו לבכות.
התמימות הזו של מועלם, הכל כך נדירה במקומותינו,  נוגעת בלבי בעודי עומד מול העמוד. מתחשק לי פתאום להתפלל במבטא אשכנזי כבד, מבטא גלותי, לא ישראלי, לא מעודכן, כזה שבא מזמן, שאולי משמר איזה סוג של תמימות שאבדה. אבל אין לי מבטא כזה. אני נולדתי כאן להורים שניסו לשכוח את המבטא, להתמזג עם התדר הכללי. אני מנסה למצוא בכל זאת, בתנועה עדינה, את המבטא שלי.
יש משמעות למבטא אך מניסיוני ראיתי הרבה מקרים בהם לאחר תהליך משמעותי של הקשבה, למידה וספיגה, מצליח ביצוע כן ורגיש של לחן ממסורת כזו או אחרת, כאשר הוא מבוצע בהבעה יותר עכשווית, להישמע פתאום קרוב הרבה יותר. זהו עוד אחד מהאתגרים הגדול לאמנים, פייטנים, חזנים בני ימינו  – להצליח ליצור את החיבור באופן אורגני אל השורש ולהלביש אותו בלבוש  אישי כנה, אולי עכשווי יותר.
הילדים שרים סולו
אני תוהה האם עוזר מכיר את הלחן הנפלא של יהודי בומביי למילותיו של ר' ישראל נג'ארה – 'יונתי זיו יפעתך', המושר בטקס החופה. האם יצא לו לחזות בתגובה של ישראלים צעירים לפיוט הזה. או האם יצא לו להיחשף לעשרות הלחנים המופלאים שקיימים לפיוט 'שער פתח דודי', או 'ידידי השכחת', או 'שחר אבקשך' ועוד ועוד.
אני שותף לאינסטינקט המרדני הזה שמזהה איזו שהיא התחלה של נהירה של ציבור לכיוון מסוים ומרגיש את הצורך לעמוד מנגד. אך קודם ראוי לו למבקר שידע על מה הוא מדבר. הרוח המורדת המנחה אותו בדבריו, גורמת לו  לשפוך את התינוק שעוד לא נולד עם המים.
אכן לעיתים הגעגוע העמוק הזה מביא אותנו למקומות קצת מוזרים. זכיתי להיות בין המקימים של "קהילות שרות" והנחתי במשך חמש שנים את הקבוצה הראשונה בירושלים. לשמוע קבוצת ישראלים הכי מגוונת שאפשר לדמיין, שרה פיוטים עיראקיים כבדים, זהו מחזה שיכול להיראות תמוה. יש בו מן הפרפור הרוחני הניו אייג'י כלשונו של עוזר, אך הוא מבטא בראש ובראשונה את הצורך העמוק שלנו להיות במגע עם השורש, עם המעיין של חכמת הדורות. אז אם אנחנו חוטאים בתמימות יתרה ובאנכרוניזם מסוים – לא נורא. גם התהליך הזה הוא דינמי, והוא יוצר תשתית למשהו מבורר יותר שיבוא בהמשך.
אחתום בעניין האתגר של שירי הילדים. כהורה לילדים רכים אני נמצא בתוך ההתמודדות הזו. אני מחפש את הדרך אל הלב של הילדים שלי, ולא תמיד מצליח. הפיוט מעיקרו לא נכתב לילדים רכים, וכאן יש מקום חשוב ליצירה חדשה, שתעמיק את הרפרטואר שיש לנו להציע לילדינו, למשל בהקשר של החגים השונים. אך גם כאן האתגר הגדול הוא להצמיח יצירה שיונקת מהמכלול הרב תרבותי היהודי, מהמסורות המוסיקליות המגוונות.
ולזכור שבמקביל, אין כאן אמיתות מוחלטות. ראיתי ילדים בני שש שרים סולואים בשירת הבקשות. וראיתי את הבן שלי, עוד מעט בן שבע, לא חובב פיוט גדול אך פתאום הוא נדלק על פיוט לפורים ושר בלי להתבלבל את כל חמשה עשר בתיו.
………………………………………………………………………..

יאיר הראל הוא מוזיקאי, מנהל ועורך הראשי של אתר "הזמנה לפיוט" ומנהל אומנותי של פסטיבל הפיוט.  חבר באנסמבל "האומן חי" ("קולמוס הנפש"; "מגדל הפורח באוויר") ובטריו "תפילאלת"

………………………………………………………………………..

חווית הפיוט מבית אבא- בעקבות רשימתו של יוסף עוזר בגליון שבת פרשת צו : אסתר ז. ויתקון

…………………………………………………..
קראתי בענין רב את רשימתו הכנה של המשורר יוסף עוזר. רגשותיו המורכבים כלפי פיוטים מבית אביו וסבו , במהלך שנות חייו בארץ ישראל בעקבות השפעות תרבותיות שונות , שהביאוהו לשינוי טעם
הניגון המתלווה לשבת ולמועדים היהודים ועם השינוי רגשי האשמה,
קירבו אותי עולמו הרוחני היפה והמסובך  של יוסף עוזר, ועם
זאת התברכתי בליבי ,שבשונה ממנו אני מחוברת חיבור חזק, טבעי ומתמשך עם הניגונים מבית-אבי. ניגוני השבת, והימים הנוראים כשליח שציבור וחנוכה, וליל הסדר , שהביא עמו מגליציה. גם בני ואישי ואחייני ממשיכים להנות הנאה אקיטיבית מפיוטים אלו ,ואף הקלטנו את אבי מבצע את הפיוטים השונים. בימים הנוראים אני נוהגת להשמיע לעצמי את הדיסק ובו פיוטי התפילה של אבא לראש השנה וליום הכיפורים.
גם במשפחתנו
אוהבים יצירות קלאסיות מערביות מסויימות מאד,  ואוהבים שירי א"י היפה, שירי העמק וההר.ואני -  במיוחד את שירו של יהושוע רבינוב , שבא מבית חסידי ובשירתו משוקעים יסודות מיסטיים למרות שחי את חייו הבוגרים בקיבוץ–ירדה השבת על בקעת גנוסר, וירח עתיק בשוליה וכו'.( לפני שנים כתבתי מאמר על שירתו מושכת הלב והמיוחדת במינה) ואולם  יותר מכל אני מוצאת עצמי מזדהה עמוקות עם שירה הנפלא של פאניה ברגשטיין – שתלתם ניגונים בי אבי ואמי…כל הגה יתם וכל צליל יאלם והרני אתכם מעל לחשכת התהום.'
לניגונים ולפיוטים מבית אבי יש קדימות מוחלטת אצלנו במשפחה על כל שאר ההשפעות , שהוטמעו בנו , גם על הפיוטים החדשים והנעימות החדשות ,שנלמדו בישיבה או במסיבות רעים של הציונות הדתית .
אני מרגישה את חיי המוסיקה האמונית שלי כחוליה בשרשרת הדורות המוסיקלית, שכל דור מעבה את טבעתו מהפיוטים של בית אבא ומהפיוטים בני דורו. ולכולם יש מקום סביב שולחן שבת ומועד. כל משפחה עם הדגשיה והעדפותיה. במשפחתו של בני נתווספו
סביב שולחן שבת פיוטים נוסח אלג'ריה ,שבני התאהב בהם בשומעו
את חמיו, שר אותם. ותחושת העושר הרוחני מתעצמת, ואני מקווה לזכות לשמוע אותם על שולחן נכדי .-

-אסתר ויתקון היא משוררת.
……………………………………………………………………………….

תגובת יוסף עוזר:

תגובה לתגובות פיוט

יש דברים שנראים כבדיחה לאחר מכן שמים לב שהם מחייבים מחשבה. מהי התשובה הנכונה לשאלות הרגשיות שעוררתי במאמר?

ראשית לכל: נוגד את השכל הישר להסיק שאני, הבטל בשישים טפות מים, ירצה ב…מות הפיוט. ענקי ישראל כתבו פיוטים! השאלות שעוררתי, [כך כותב פרופ' חזן], חשובות ובהן חשוב להתמקד.

גם הפרופ' שמתפקידו להביט במיקרוסקופ, התבצר בפרספקטיבה המתבוננת פנימה, הגן על העבר הפיוטי ולא השיב לשאלה הצופה למרחוק: מה הלאה?

יאיר הראל מונה למעני את הסיבות לנכור הפיוטים מהדור הצעיר בנוסח "יוסף עוזר אינו יודע שיש כתיבה למבוגרים ויש לילדים": ממש תודה, למדתי משהו. אבל יאיר, למען הרבות חכמה בישראל, צריך היה להוסיף: שהפיוט נראה מיושן כי הוא נזקק ללשון המקרא והמשנה, ושנהגו בצירופי לשון שהיום נראים מלאכותיים, וכו, וכו,  והוא אשר אמרתי: גם יאיר יודע שכותבי הפיוטים היו גדולי ישראל. והמשבר הוא שהעולם האמוני כיום אינו [!] מאפשר צמיחה של יוצרים חדשים.

שים לב יאיר הראל: מה שהדתיים יצרו בפיוט בלהט אמונה גדול ונטשו בדור האחרון, שרים היום החילונים בלי שום חיבור אמוני אך בהתלהבות מכמירת לב. יש פה מהומה קיומית וחוש הומור שהוא גרוטסקה של מצבנו הקיומי.
בכל אופן, המגיבים מביאים לראיה את חידוש הפיוט באולמות קונצרטים. החידוש הזה מביא בידור איכותי במקום הטלביזיה שנמאסה! הוא מביא גם פרסום וכסף ואין רע בזה! אבל אני מדבר על חידוש הפיוט האמיתי שהוא מתקיים רק בהיכלות הנפש . וכמעט שאין יצור כזה היום.

פרופ' חזן יודע שהרבנים היום אינם, מוסיפים ליצור יותר טכסטים אומנותיים. דברתי על שירת השבת כמו שהיא מופיעה בשיר "ירדה השבת על בקעת גינוסר" והיא שירה חילונית ומלאת פלא. לעומת השיר שבו האדם הדתי דוקא, מזמר על "מערב מזמינים ברבורים ממולאים שלו ודגים".

פיוט שייכתב היום אפשר שיובעו בו רעיונות הרבה יותר מופשטים כי התודעה של כלל האדם במאה העשרים עברה תמורה.
היום לא יכתבו: כמו שכתב אברהם חיון בר שלמה, בתורכיה- במאה ה18
בפיוט: אזכיר חסדֵי אל :
…
רָחַשׁ לִבּוֹ לִדְבַר זִמָּה  לְהָבִיא וַשְׁתִּי עֲרֻמָּה / וַתְּמָאֵן לֵאמֹר: לָמָּה  אַרְאֶה יָפְיִי לְעַם נָכְרִי  – בשיר זה מובא קיצור המגילה והלכות פורים…

תורת הנפש, תנועת המוסר, ערכו הגובר של האינדיבידואל, כל אלו ועוד, יכתיבו יצירות חדשות ושונות ביחס לחוית האדם היהודי. על זה לא דברתם ולא אל זה נדרשתם וחבל.

אסכם:

1 - פיוט מעולם דתי יצמח. העובדה המוחצת היא שאין יצירת פיוט חדש כדרך שרבנים כתבו .

2 - הכותרת הפיוט מת היתה בחירה מוצלחת של העורך… היא בעצם צעקה להחיות את המת לא בפסטיבלים שהם מערביים מטבעם.

- 3 הספרות העברית ידעה רנסנס מדהים כי היא חידשה קונבנציות וז'אנרים.

- 4  אין בכח איש לדחות את הפיוטים וברור שהם אוצר יקר שהוביל את עם ישראל "עד הלום"

5- הפרו'פ מסביר "אשר ללשון הגבוהה הם יפנימו אותה במשך השנים ולשונם תועשר" תגובה: חשובה לי העשרת שפה. אבל לפי עקרונות האוריינות לא זו הדרך. אני בהחלט נבוך למדי מהידיעה שעד לעת האחרונה בכל דורות היהדות לא היתה ספרות ילדים בעולם היהודי!

 ..................................................................................................................................................

העמק הוא חלום

 

הציור הראשון שציירתי אחרי צאת "עמק יזרעאל ירושלים" היה - הר תבור. נסעתי לגבעת המורה והתחלתי להעפיל אל ההר שאין בו בית יהודי אחד. בית שמסמן געגוע לשרות בתוך השירה המופלאה המרחפת על ההר הגוץ שהיה פעם למקום הרואי של מלחמות עמים וגבורת אישה שהשאירה התרשמות נוף : לָמָּה יָשַׁבְתָּ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ, שְׁרִקוֹת עֲדָרִים, לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדוֹלִים חִקְרֵי- - - לֵב.

נסעתי אליו להר שהייתי רואה אותו בלכתי עם ילקוט על הגב. האוטו מטפס בזווית שבלי פיתגורס מסוגל להביאך לאלכסון שמגיע לירח. הנה כל עמק יזרעאל מלמעלה. דבורה הנביאה הייתה אישה ולכן היטיבה להביט מההר שצורתו כצורת דַד הנקה בודד על הגברים ההורגים זה בזה לאורך הקישון. בתום מרחץ הדמים כתבה פואמה ידועה שפורסמה בספר שבו קשה היום להבין מילים כמו "אורו מרוז" ומה המיוחד בשבח "ידה להלמות עמלים". העמל שמהווה ויכוח מר בין יהודים עמלי תורה ליהודים עמלי כספומט. אתמול בכביש 6 יום ראשון 9 בפברואר הבנתי פירוש - "הֹלְכֵי נְתִיבוֹת--יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת" - שעה ארוכה עצרו כל מאות אלפי הנוסעים מלכת- - שוב נעצרו אורחותיהם... והכל הופנו לנתיבים אחרים. ולא היה משורר שיכתוב. נזכרתי שאך לאחרונה טבלתי את המכחול בירוק ובראתי את התבור - זה ההר

 

שראיתי מגיל 7 ניבט ממושב ברק בין הרפת לבין הלול, עגלגל כמו הריון. ולמדתי מאוחר מאוד שזהו גם אחד מן ההרים שניסה להפקיע מהר סיני לעצמו את זכות קבלת התורה.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
הר תבור שלי הוא הר הרקפות והר נבו - כי ממנו אפשר להשקיף על עמק יזרעאל ולהיווכח שלארץ הפלא הזו לא תכנס באמת כי אין להיכנס לחמדה שפרוסה כאן עידן ועידנים וסודה מוכמן בשירת הנביאה, במכחולי הציירים ובמילות משוררים אך עדיין אין יהודים שמעפילים אליו לחיות בו. שרות בקסמיו. אם יש מקום לשכון בו להיות צופה ממעמקי הזמן ולמרחוק - זהו המקום.

לאחר צאתם לאחרונה של שני ספרי השירים שלי נחות המילים בתוכי. שני ספרי שירה בחצי שנה הוא נבואה שקשה לא לרדת לבור לאחריה.

לכן פניתי באופן פתאומי למצלמה לציור ולמכחול. זוהי העת של המכחול והמצלמה להתנבא.

 

צעדתי למרחק 200 מטרים מהבית, ברחוב ללא מוצא בו אני גר בשולי ירושלים.

וכל חיינו פרסו את המוטיבים החזותיים שעליהם שרתי בספרים "עמק יזרעאל ירושלים" ו "נשיקת מכחול".

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

הפרח הצהוב שצילמתי הוא בוצין שיחני. הוא מתפלל שהעיניים של האנשים לא תראינה אותו כדי שהוא וכל לשרוד עוד עונה. בעצם, הוא נראה בקושי. וסומך עלי שלא אפגע בו.

התמונה של העירוב והחומה מכאיבה יותר- עירוב נקרא חוט שדתיים מותחים כדי למנוע מעצמם ללכת מרחק רב מידי בטריטוריה של זמן שנקרא שבת. חומה היא גדר שבאה למנוע מהאוייבים "לשים מקלות בגלגלי הציונות". מקלות דינמיט כמובן, או מקלות יותר משוכללות. או סתם סכין פארווה בגב.

תחשבו על הגדרות ומה שביניהם, ועל הפרח הצהוב שהביט בעדשה כשלחצתי על ההדק והוא חשב שאני יורה בו.

שימו לב איך הקוץ ההוא עומד כך מהקיץ שעבר.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
ולמטה אותו התהום שבין חומה וחוט ערוב ובתהום המחצבה. מחצבה דוממת בין שני עמים, הדבר הכי אירוני-סרקסטי שיכול להיות. כי המחצבה הזו חצבה לפני שנים, ומאבניה הקימו בתים. התהום בין ההרים היתה מאז הבריאה. אבל יהודים וערבים הפכו אותה לתהום אחרת. לפני היות החומה היא היתה אפילו פסטוראלית. ולפני החוט. היא ייצרה הרבה אבק ופעם התלוננו. כשנולדה לנו שלישיה ומשפחתנו הוכפלה בין לילה משלושה ילדים לשישה. והאבק כבר שקע ובא אבק אחר אחריו. אבק חיים. אבק שירה. בני אדם עושים בבתיהם את הנוגה והעגום שנקרא חיים. עכשיו המחצבה האילמת - אמרה את מה שיש לה להגיד. אומר הפרח. אומרת הגדר. רק החוט של הרבנות הציונית משום מה קרוע. הרב לא בא לתקן.
דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

נָתַן יוֹנָתַן    נפטר:    י"ט באדר תשס"ד12 במרץ 2004

 

התאריך היה ט"ז  כסלו תשס"א, הייתי חולה שפעת בביתי, בדיוק בעודי עוסק ומתלבט בכתיבת שיר המאחד שני רחוקים: ר' ישראל מסאלנט, וסוקראטס, הראשון שם לב להולם פטישו של סנדלר ויצר את תנועת המוסר והשני לצלילי פטישים שרמזו לו על מרווח סולם הצלילים: האוקטבה. הנה התקשר המשורר נתן יונתן ובפיו שאלה: למי מיוחס הביטוי... "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן... ! " ?

הבעתי את הפתעתי והוא נסער משספרתי לו: כמה שעות אני יושב עם חום גבוה... מול המחשב ומתלבט בעיצוב הביטוי "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן... ! "  בדרך הנאותה בשיר...

 

וחשבתי שראויים הדברים להיזכר -      התאריך היום ט"ז  כסלו תשס"א

 

נתן היקר שלום !  יהיה  נא לעדות הספור הזה :

בדיוק בעודי עוסק ומתלבט בסיפור על הסנדלר והנר, [הייתי חולה בשפעת בבית] אודות ר' ישראל סלנטר, כיצד לעבד את פגישתו עם הסנדלר לשיר, התקשר המשורר נתן יונתן ובפיו שאלה : למי מיוחס  הספור שכולל את הביטוי "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן! "? ... הבטחתי למשורר שאמצא למענו את המקור.

קמתי והלכתי לידידי הצייר יהושע אלירז שספרייתו עשירה לשאול ממנו את הספר והוא: מופתע... אומר לי: מוזר ... גם אני מחפש כרגע את הספור כי אשתי אומרת שזה לא של רבי ישראל ואני טוען ש...כן!

"אז תדע לך שגם נתן יונתן כרגע צלצל ושאל אותי מי אמר ובאתי אליך כדי..."

זה היה מוזר!

קבלתי את הספר ממנו ובאתי לספר על זה לאשתי .  אמרה אשתי- אז תסתכל אולי יום הפטירה שלו מתקרב? אפשר שהצדיק מרמז משהו! ושוב נדהמתי: יום הפטירה של ר' ישראל אותו אנו מחפשים ב – "טלפתיה" יחול עוד כחודש מהיום: כה שבט (תרמ"ג)

 

רבי ישראל מסאלנט היה משורר גדול. איני מכיר שיר אחד שלו. המשורר שבו הוא אותה הקשבה המיוחסת אליו בהפיכת משפט אלמנטארי לרעיון שהשפיע על אנשים. המשפט של הסנדלר נאמר כפשוטו. רבי ישראל הפך אותו למטאפורה. היה בה פוטנציאל לשינוי חברתי שהוא החל בו "תנועת המוסר" שמעידה על כורח לתקן מן היסוד את נפשו של האדם האשכנזי.

התיקון הזה לא עצר את שנאת היהודים באירופה. אין מטריד מזה.

 

משורר גדול מראה לנו את כל שהורגלנו לראותו והנה הוא אחר, ומגלה לנו את כל מה שלא הורגלנו לראותו, את מה שלא ראינו מעולם. ומשורר גדול הוא גם מי שהופך את כל השירה על פיה: והפרוזודיה והחרוז והמשפט השירי והדימוי שונו על ידו ועשו אותנו לאחרים.

 

 

 רבי ישראל מסלנט /יוסף עוזר  /  [לנתן יונתן]

                                                     

כְּשֶׁפִּיתָגוֹרַס הִקְשִׁיב לַפַּטִּישִׁים בַּשּׁוּק,

שָׁמַע שְׁנֵי נַפָּחִים מַכִּים פַּטִּישׁ בְּפַטִּישׁ!

פַּטִּישׁ צָנוּם צְלִיל רָעֵב, פַּטִּישׁ שָׁמֵן צְלִיל שָׂבֵעַ

הוּא גִּלָּה אֶת  הָאוֹקְטָבָה.

                 

לְעֻמָּתוֹ רָב יְהוּדִי אֶחָד,

בְּאִישׁוֹן לַיְלָה  שָׁמַע אֶת הַפַּטִּישׁ נוֹעֵץ מַסְמֵר.

סַנְדְּלָר מוּל אוֹר דּוֹעֵךְ וְנַעַל שֶׁבָּהּ מִישֶׁהוּ יְהַלֵּךְ

עֲדַיִן לֹא יָדַע דָּבָר עַל יְהוּדִים שֶׁיִּהְיוּ

עָשָׁן מְשַׁעֲשֵׁעַ בְּמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן

"מַדּוּעַ לֹא תֵּלֵךְ לִישֹׁן?" , שָׁאַל הָרַב יִשְׂרָאֵל הַמֻּפְלָא

" כָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר שֶׁאֲתַקֵּן !"

"אֶפְשָׁר שֶׁאֲתַקֵּן" הִרְהֵר בַּחֹשֶׁךְ רַבִּי יִשְׂרָאֵל.

 

אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יְנַסֶּה לְהַבְעִיר בְּאַהֲבָה: אֶפְשָׁר עוֹד לְתַקֵּן!

מֵאָה שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁהַשְּׂרֵפָה תִּפְתֹּר סוֹפִית  

לִפְנֵי שֶׁאֵירוֹפָּה תַּהֲפֹךְ בְּלֵית בְּרֵרָה לְקוֹנְצֶרְט מָוֶת

גִּלָּה כִּי יֵשׁ לַנֶּפֶשׁ אוֹר אַחֲרוֹן בְּפֶצַע הַזְּמַן הָאֵירוֹפֶּאִי

                 

אוּלַי הַיְּהוּדִים יֵיטִיבוּ אֶת שִׂנְאָתָם הַנְּטוּעָה בְּקוֹצֵב הַלֵּב

"אוּסְט יוּדֶען" הֵם מְכַנִּים בְּלַמְדָנוּת אִישׁ אֶת אָחִיו –

יְהוּדֵי אֵירוֹפָּה הַמְּעֻנָּבִים,

יֵדַע אֵיךְ עָרְלַת הַלֵּב הַזּוֹ תַּעֲלֶה עִמָּם גַּם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

מַלְאָכִים לְבוּשֵׁי שְׂרָד הוּא מִתְיַמֵּר לְנַעֵר-

אֶת הַמִּלִּים שָׁמַע וְיוֹתֵר מִזֶּה: אֶת הָרֶוַח בֵּינֵיהֶם.

אֶת הָאוֹקְטָבָה הַשְּׁמֵימִית שֶׁל אִישׁ סָגוּר וְאוֹר דּוֹעֵךְ

אֶת הֱיוֹתוֹ כֹּהֵן וְאֶת עֲשָׁשִׁיתוֹ דּוֹלֶקֶת בְּהֵיכָל בְּלִי שֶׁמֶשׁ

בֹּא נִלְמַד סוּגְיָה,

אֵיךְ הַסַּנְדְּלָר הוּא כֹּהֵן גָּדוֹל  כִּי עַמִּים נָמוֹגוּ בֵּין פַּטִּישׁ לְבֵין סַדָּן  

סוּגְיָה חֲדָשָׁה- שֶׁאוֹר מוּעָט בִּפְתִיל הוּא כָּל הָאוֹר  -  

וַאֲפִלּוּ נַעַל מְקֻלְקֶלֶת וּלְשׁוֹנָהּ בַּחוּץ מִתְנוֹעַעַת  

אַךְ הֵם לֹא הִקְשִׁיבוּ

וְנִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם לִשְׂרֹף אוֹתָם וּלְקַבֵּל אוֹתָם כִּצְרוֹר עָשֵׁן.

כְּמִטְפָּחוֹת מֶשִׁי שְׁחֹרִים.

 

 

 

והספור  המקורי:

היתה זו שעת לילה מאוחרת. תושבי וילנא כבר נמו ובחוץ ירד שלג. רבי ישראל היה בדרכו לבית המדרש כשהבחין שמחנות הסנדלר עדיין מהבהב אור. אוי לו לפרנס שאינו מכיר במצוקת בני קהילתו. פסע הרב אל החנות ונכנס פנימה ומצא את הסנדלר עובד לאור הנר. ברכו לשלום ושאלו: מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת?!   רבי! השיב הסנדלר בפשטות, "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן"

נרעד רבי ישראל עד עמקי נפשו.  מדבריו של הסנדלר השתמע לו רעיון אדיר ונשגב. אכן! הוא אמר. אבל כאשר יצא את החנות הקטנה הצטרפו הדברים למחשבה כבירה – הן נר ה' נשמת אדם, ככתוב במשלי.  וכל עוד הנשמה מחייה את האדם יכול הוא לתקן, לתקן את עצמו… כל הדרך אל בית המדרש, התנגן בו משפטו של הסנדלר: כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן…

 

רבי ישראל מסלנט  יצר  תנועה חדשה בעם ישראל – תנועת המוּסַר.  

הוא קבע לתעודת חייו  לחולל מהפכה רוחנית בקרב הדור ולהחזירו לדרך היהדות על ידי תביעה לשלמות עצמית . בפעילותו היתה תביעה להתבוננות עצמית שיש בה התייחסות נוקבת לטיבה של נפש האדם. יזם פתיחת בתי מוסר – מקומות בהם לבנו בעיות ועצבו דרכים לטיפוח אדם  שיהיה… מנורת קודש…

 

משהו מאלפי רעיונותיו : אם אירע כשלון בפרט אחד, יש לתקן את הכלל כולו. וכן – האדם גר עם עצמו כל חייו ויש שאיננו פוגש…אותו כלל.  וגם –הרץ לדבר מצווה עלול לפעמים להחריב  את כל מי שעומד בדרכו...

                                   

שמו המלא: רבי ישראל ליפקין. ויש משפחה בישראל, מצאצאי ליפקין המופלא הזה .

ספר על תנועת המוסר המכיל הרבה על ר' ישראל – תנועת המוסר, הוצ' ביתן הספר, תל אביב, דב כץ.

 

פגישה עם יצחק אורפז  

 

היה זה בימים שלמדתי בירושלים, לא אגלה איפה. כבר כמה שנים אני לומד ממסכת בבא קמא. כאב לי הראש. יצאתי החוצה. עליתי על אוטובוס לקינג ג'ורג', כדי להגיע לחנות שיש לה מדף גדול של ספרי שירה, זו שהלחן החרישי שבין שורות האותיות לרווחים הלבנים שביניהם ליווה אותי במתיקות וחצה איתי את חוסר ההבדל בין אור יום לאור חשמל.

זמן רב מאד התרחקתי מהשירה. חשבתי להיות... אדם חדש.

מרדתי במוסיקה שלה שמילאה את תיבת התהודה שנקראת "נפש חופשייה".

נפשי היתה חופשית, בת חורין מכל גבול. לפרופסור עליזה שנהר, אצלה למדתי את סוגיית הספור העממי אמרתי שאני הולך להיות פיוט. לא פחות.

פיוט - במובן של נטישת העמדה האוחזת בפינצטות ומסירה את האפידרמיס להתבונן בגוף גוסס. הספור העממי הוא בנשמת המרקם היהודי החי, והמרקם המזרחי במיוחד. להיות פיוט - להתנער מהעמדה המתבוננת, המדעית, האנטרופולוגיסטית שמובלע בה מימד של עמדה גזענית.

 

להיות פיוט - במובן של היות הדבר עצמו ולא הדיבור הסטרילי-אינטלקטואלי אודותיו.

 

הגעילו אותי חוקרים שחקרו את ספוריהם העממיים של סביהן וסבתותיהן החכמים והחכמות. פעם שמעתי "מוסרות", דהיינו - מספרות, שפטפטו ביניהן כך: אז היה יום רביעי, ואני ראיתי שהשמש באמת הציצה וישבתי לכבודה לכבס על גרם המעלות.

 

חוקרות תכבסנה על גרם המעלות? ביום רביעי? לא! כי חוקרות יושבות איפה? הן יושבות כמובן בפוּאַיֶה. לא על גרם מעלות. אולי בפיָאצה. אולי במנזה, בקפיטריה. יש להן עוזרת שלוחצת על כפתור של מכונת כביסה אוטומאטית. הן רצות להשלים פרסום מאמר כדי לקבל אשרת הוראה בארץ רחוקה. מה להן ולביטוי המופלא - גרם המעלות?

לא רציתי לקרא על מורכבותו של המושג גרם המעלות בשפת ישישות משכונת נחלאות. רציתי לדבר כך. רציתי לחוות את  שמחת יצירתה של השמש ביום רביעי.

 

לא אהבתי את החיטוט שהאוניברסיטה מחטטת במעיים של התרבות שנוצרה במזרח ומקטלגת את הספורים והאגדות של סבא וסבתא שלי במילונים עם מפתח הטיפוסים של ארנה-תומפסון.

 

באיזה שהוא מקום אולי אפילו נעלבתי מהמינוחים הסטריליים, מרוחקים ומנוכרים כשניתחנו את ה-  "אויקוטיפ" ובדקנו את מוצאו.

 

עיני הכנרת הכחולות של יצחק אורפז ריגשו אותי כמו אז, כשהתנדנדתי בין אוניברסיטת חיפה לבין ישיבת תפארת הכרמל לבין בית קפה שטרן. הצלעות הקוטביות ביניהם נרקחה התודעה שלי במרקחת מוזרה.

בקפה שטרן ישבתי עם גבריאל מוקד ומשוררים תל אביביים. גם העיניים של הכנרת היה שם. סופר שהיה פעם קצין תותחנים ועכשו יורה במילים את הצליין החילוני המפואר שלו.

 

יצחק מיודעינו. הוא שפעם כתב שכאשר יש לו כאב ראש הוא אומר תהילים והכאב עובר לו. אמרתי לו שלום יצחק.

בסטימצקי שליד תחנה מספר 4 בקינג ג'ורג' הירושלמי עמדתי ליד מדף השירה והרחתי את הספרים. קראתי וערכתי לעצמי מבדק: האם אני מזהה על פי השיר את הוצאת הספרים?

את ערך השיר אפשר לחוש – הבינוניים מקושטים מידי, חסרים את המגע הנכון. ואז ידעתי שהשיר יצא בהוצאה מסחרית והנה- אני קולע. אני מזהה על פי הקריאה שהספר יצא בהוצאה רצינית.

לפעמים אני מחייך כי את משוררי הוצאת ספרית פועלים קל לזהות ובוודאי את משוררי "מרתף 29" ופתאום אני קורא שורות שאינני מכיר כלל:

"בְּרוֹמָא, בְּקַמְפּוֹ דִי־פְיוֹרִי/ סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַית..."...

אני מבחין בתאריכים בשולי הספר. ואני אומר לעצמי: זה לא משורר ישראלי. התנופה של השירה הזו אינה מוכרת לי כלל ולא הנשימה המופלאה שלה ובמיוחד לא הטון המוסרי שאינני מכירו במשוררים הישראליים, לא אותו ולא את הפרספקטיבה המעוררת כבוד של המשורר הזה. אני מוסיף לעצמי שזהו משורר גדול. מעולם לא קראתי בו. כנראה מתורגם. מי תירגם? סגרתי את הספר כדי להבחין בכריכה: צ'סלב מילוש.  וזרח השמש ובא השמש. דוד וינפלד. מי זה מילוש?! הפכתי לצד השני:  משורר זכה בפרס נובל.

ידעתי דבר ודאי: המשורר שבתוכי עדיין חי.

 

עם הספר בידי עליתי לאוטובוס מספר 4. לחזור לישיבה.

באוטובוס ישב בעל עיני הכנרת. ניגשתי לומר לו שלום. יודע שיתרחש משהו. חרדי לא אומר שלום לסופר התותחן.

 

והוא שאל-נבהל: מאיפה אתה מכיר אותי? אמרתי לו מקפה שטרן בתל אביב, שם נפגשנו עם גבריאל מוקד. פעמים הרבה. והייתי עם-בלי זקן...

אז למה אתה עם זקן ועם החוטים האלה? שאל. אמרתי לו: אהההה, זה בגללך!

הוא כמעט התעלף. הרי הוא צליין חילוני. ועומד משהו עם כפה שחורה ואומר "זה בגללך"?!

למה בגללי? שאל. עניתי

בגלל ספור שפרסמת במאזנים.

הבן אדם הלך למות. איזה ספור שלי עשה לך את זה?

הזכרתי לו שהיה לו ספור, בערך בשנת 1980 על איש בתל אביב שרצה לקפוץ מאיזה גג והתאספו אנשים. והנאום של האיש היה מהמם. הוא ספר על ההסטוריה היהודית. שאנשים יהודים קפצו מגגות כדי להגיע לארץ ישראל [עם איזה משיח]  הוא רצה לקפוץ והחום של תל אביב בלבל אותו, ואינני זוכר אם הוא קפץ.

 

אז מה? שאל אותי יצחק אורפז-אוורבוך? אז הוספתי:

הבנתי את המסר של הספור שלא נתן לי להירדם.

מה המסר שאל אותי יצחק הסופר המחונן. האוטובוס חצה כבר את כל יפו ועמד להגיע לתחנה המרכזית החדשה של ירושלים.

אמרתי לו שזה עמוק ופשוט--  גם בתל אביב היאוש היהודי מההסטוריה שלנו דוחף לשאלת הקפיצה, ההתרסקות והאובדן. גם בהיסטוריה העתיקה שלנו עלו על הגגות

ובקשו את נחמת ההמראה לשמים. ההבדל הוא שבתל אביב קפיצתנו תוביל לפצפוץ עצמות ריקני. זוהי הצליינות החילונית שלנו וזה קיצה. אין התרוממות רוח. אף אשליה אין.

אבל היהודים שעלו באיטליה על הגגות ושאפו להמריא לארץ ישראל, גם הם נפלו, אלא שהמראתם היתה עם פשר. זה הפשר שמדבר עליו גם ויקטור פרנקל.

ואנחנו אבדנו את הפשר. והכפה על הראש שלי היא הגג שממנו אני מנסה להמריא מחדש בארץ  ישראל

יצחק אוורבוך אמר רק חמש מילים: חבל שכתבתי את הספור הזה.

והזדרז לאוטובוס שנוסע לתל אביב.

 

פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה     השירים מתחלפים

שינויים חברתיים ומעברים בין תרבותיים הם מושגים שמתקשרים לדברים הבאים רק מבחינת התוויות החיצוניות, השבלוניות, אלה שבני החברה הישראלית השטוחה והמקטלגת אוהבים לחוות ולדבר בה בפנלים שתמיד צפוי בהם מי יחבוש את קסדת נביא הזעם [האלקטרונית] ומי יגיד דברים שמצחיקים קהל אשר בא לשמוע דברי נבואה ששמע כבר בפנל הקודם.

כשהמצב חמור כדאי לשיר.

כשבני ישראל עלו מפרעה הרודף אחריהם "אמר להם ליבם לשיר".

כשהחלו לבנות את ארץ ישראל לפני יותר ממאה שנה שרו שירים.

את השירים למדתי החל מכיתה ב'. כשעברתי למושב מירושלים שבה אני זוכר בקושי רק את לימוד השיר הנוגע ללב: ברכת המזון.

ואהבתי מאוד את מה ששרתי במושב: נבנה ארצנו ארץ מולדת. הכל קראו לה מולדת. אפילו אנשי השומר הצעיר שכעת הם בגימלאות. היום לא. היום ברשעות שרים לה שירים אחרים. אהבתי את "מדינה מדינה לעמי הנודד", אהבתי "בהרים כבר השמש מלהטת" ואני רועד מריגשה וצמרמורת כשאני כותב זאת במקלדת המחשב. ו"יהודה לעולם תשב" – בשני קולות במסכת של כתה ו'.

מעשה נבלה עשו השירים החדשים שגירשו את הראשונים.

ואני עשיתי מעשה מחפיר ובזוי בנטישת השירים האלה. אבל אני מלמד על עצמי סנגוריה: הייתי פתי מאמין.

והנה התחלתי להתנבא מחדש. חזר אלי אור. נגלה אלי המיקרופון של השדרן בכותל במלחמת ששת הימים שאת דבריו אני זוכר ומקליד בעל-פה:

"אני יורד במדרגות אל הכותל המערבי...אינני  אדם דתי ומעולם לא הייתי – אבל זהו הכותל .... ואני נוגע באבני הכותל המערבי".

שמו היה רפי. ומכאן נלמד שאסור לתת לרגש המקורי לנטוש. לכן אני שב אל השירים ההם- אבל קורה משהו, מתרחשת מוטאציה מפתיעה. הנה:

 

 

         

 

אדמה, עבודה- ש. שלום

 

מִמְּרוֹמִים בְּרָכָה יוֹרֶדֶת

פְּרִי צוֹמֵחַ בַּשְּׁמָמָה,

עַם מָצָא אֶת הַמּוֹלֶדֶת,

שָׁב אָדָם לָאֲדָמָה.

 

אֲדָמָה נִחְיֶה חַיַּיִךְ,

אֲדָמָה נָחֹג חַגֵּךְ,

נֵאָחֵז בְּשָׁרָשַׁיִךְ,

נֵאָרֵג בַּאֲרִיגֵךְ.

 

פזמון: אֲדָמָה [8 פעמים]

 

יָם שֶׁל תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם

אֵי כּוֹכַב הָאַגָּדָה?

הַסֻּלָּם עֲמַל כַּפַּיִם,

כּוֹכָבֵנוּ עֲבוֹדָה.

 

עֲבוֹדָה חֲזוֹן תִּפְאֶרֶת,

עֲבוֹדָה סֻכַּת שָׁלֵם.

נִתְלַכֵּדָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת

חַי, צוֹמֵחַ וְדוֹמֵם.

 

פזמון: אֲדָמָה [8 פעמים]

 

כָּל יְצוּר נִבְרָא בַּצֶּלֶם

אָח הוּא לַתֵּבֵל כֻּלָּהּ.

יַחַד נַחֲרֹשׁ הַתֶּלֶם

לְשִׁוְיוֹן וְלִגְאֻלָּה.

 

לְשִׁוְיוֹן אָדָם בַּחֶלֶד,

לִגְאֻלַּת עוֹלַם חַטָּאת.

לֹא יוּלַד לַקְּרָב עוֹד יֶלֶד

וְכָל חֶרֶב תְּכֻתַּת.

 

פזמון: אֲדָמָה [8 פעמים]

 

 

בילדות, בעמק יזרעאל הושרשה בנו אהבה עזה מהאדמה ועד לשמים.

האדמה, כך הרגשנו, היא האדמה עליה התהלכו אבות האומה.

הגלבוע – מקומו של שאול המלך. התבור- מקומה של דבורה הנביאה המשוררת. לא קראו לה "דֶּבִּי". כמו לאלה מהסמינר המיוחס לכאורה.

אבל משהו בטקסט של השירים ההם ראוי בהחלט לשינוי.

אני רוצה מאוד לשיר את השירים ההם.

 

אבל המילים של ש.שלום חייבות "גיור כהלכה"...

הם נכתבו לפני שנים כאשר היתה אמונה כוזבת שעם ישראל יתערה בעמים במידה שיהיה נורמאלי כדברי הגיחוך של אנשי הרוח.

אני לוקח את השיר של המשורר ומעביר בו טלטלה. עורך בו ניתוח ומצנטר אותו, יש לו כרטיס תרומת אברים ואני לא מחכה שיהיה לו מוות מוחי:

מוות מוחי היה לו מזמן.

אני כותב את השיר מחדש.

שומר על הריתמוס והמצלול והחריזה אבל נוקם בו בכל העוצמה והחריזה עד שאני משכיב אותו ואני מכניס לו לב וריאה חדשים.

 

כָּל יְצוּר נִבְרָא בַּצֶּלֶם.

את זה אני מותיר על כנו. אבל כאן באה שורה נאיבית: אָח הוּא לַתֵּבֵל כֻּלָּהּ.  

ואני שיודע היסטוריה של הדור האחרון איני יכול שלא לחתוך בסכין המנתחים את השורה הנואלת הזו. [א.ב. יהושוע ועמוס עוז יכולים מצידי ליבב כמה שהם רוצים].

הרי את ה-"אח לתבל כולה"- טחנו יפה במחנות השמדה. קברו בקבורה אלמונית.

 

מי אח? מהי אחוה? באיזו מערה נידחת ישנם זואולוגים סתומים שמעידים על גילויה? ומה עם הבשורה אודות פועלי כל העולם התאחדו? מי הם שאיתם: יַחַד נַחֲרֹשׁ הַתֶּלֶם ? עם מי נשתווה ונשאף לְשִׁוְיוֹן וְלִגְאֻלָּה ?!

ש. שלום היה צאצא של אדמורים שלא הועילו הרבה לרציונאליות של העם הזה. אבל כמשורר הוא פתח תקופה מביכה לא פחות של הוזי דמיונות. אלה שמדמים שהחלום שלהם חודר גם את העפעפיים של מתכנני קרמטוריומים או מנהרות. אינטלקטואל יקר קרא את דברי אלו והציע שאמחק אותם: "זה יזיק לך". לא מחקתי.

 

לאט נטווה תחת אצבעותי שיר הבוגד בכל זכרונות הילדות ובחווית הילד המביט באמון במורתו וקונה ממנה את הכושר לשיר ללא זיוף. והתחלתי חותר תחת השיר של ש. שלום, אוהב האדם באשר הוא, ומפרקו למעיים וכליות, לכּבד ולחזון עצמותי המפוזרות לאורך שבילי הילדות, הבגרות וההתחרדות. מחר אוכל לשיר עם ילדי תלמוד התורה. בהנדסה גנטית מוכמנת היטב ואמנם כך עשיתי: כל בית מתמקח עם הבית המקורי, מסתכסך איתו, משיב לו מנה אחת או שתיים, משתדל לרכב על הצליל כענן על כנפי רוחו המקורית ועם זאת לשמור על החרוז אך לנהל משא ומתן נוקשה:

לפניכם תהליך הגיור:

כתבתי-
"תְּכֵלֶת קודש בַּשָּׁמַיִם"   [...  במקום: יָם שֶׁל תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם. ] כי לא תכלת פסטורלית גרידה מעניינת אותנו.

כתבתי- "בציצית היא אבודָה" [במקום:  אֵי כּוֹכַב הָאַגָּדָה? ] כי חיינו אינם מיסטיקה מנותקת. ספגנו הרג ורצח עם!

כתבתי- "בַּסֻּלָּם אסק שמים",   [ובמקור: הַסֻּלָּם עֲמַל כַּפַּיִם],   כי הסולם היהודי גם בהיותו מופשט, תובע הרבה יותר!

וחרזתי - יְהוּדִי שורשו תודה.  [במקום:   כּוֹכָבֵנוּ עֲבוֹדָה!   של ש. שלום, כי עבודת כוכבים מפוארת הובילה אותנו  לתרבות הקניונים, הצרכנות וההסתאבות]  

ובמקום הבית הזה:

עֲבוֹדָה חֲזוֹן תִּפְאֶרֶת,

עֲבוֹדָה סֻכַּת שָׁלֵם.

נִתְלַכֵּדָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת

חַי, צוֹמֵחַ וְדוֹמֵם.

 

צמח מתחת לידי המתגעגעות לשיר – מרקם אחר של מילים:


י
ְהוּדִי חֲזוֹן תִּפְאֶרֶת,    

יְהוּדִי סֻכַּת שָׁלֵם.
התורה
אותי עוטֶרֶת
חַי
אני וְלא דוֹמֵם! -

יְהוּדִי, התורָה [8]



כָּל אדם נִבְרָא בְּצֶּלֶם                 
ובסיני ה'' נגלָה [ש. שלום הזדרז לכתוב בשורה הבאה:  יַחַד נַחֲרֹשׁ הַתֶּלֶם  הילדים שלי לא יפלו בפח. הם ישירו:]

בְּנֵי אֱנוֹשׁ נַטְשׁוּ הַתֶּלֶם              

שֶׁל שִׁוְיוֹן וְשֶׁל גְאֻלָּה!                


והגעתי לבית האחרון.

בבית האחרון העבודה היתה ממש מפרכת. המאבק עם החרוז המקורי- אכזר. קשה לדבר בתום לב על שוויון האדם. קץ ההיסטוריה אינו נראה באופק. היהודים עברו כמה דברים במאה ה19. לכן כתבתי חרוז כנגד חרוז:  

לְשִׁוְיוֹן אָדָם בַּחֶלֶד,          הקבלתי:       העמים רדפו כל יֶלֶד,       בשורה הבאה ש. שלום הכביד:

לִגְאֻלַּת עוֹלַם חַטָּאת.      תמימותו של המשורר עלתה לי כאן על העצבים. על איזה      

                                          חטאת היה אפשר לדבר ?!   קורבן חטאת הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. הקורבן מובא בדרך־כלל ככפרה על חטאים שונים, וכן כחלק מקורבן המוסף במועדים.   לקחתי את השורה למקום אחר ואת החרוז דליתי כמעט בנס בגלל הקושי הזה עם הסיומת. והנה בא חרוז שנושא בכוח פלא את הניגוד המתבקש לשורה האומללה של ש. שלום – כתבתי:    

לא נשכח את ת"ח ות"ט!   ונרגעתי. נקמת השיר כאן מחורזת לטעמי היטב!

אחר כך היה עלי לעמול עוד - ש. שלום כותב:

לֹא יוּלַד לַקְּרָב עוֹד יֶלֶד  איזו נאיביות!  מוחי קודח מחפש ומוצא פתרון:

 

לֹא שִׁוְיוֹן בִּכְּרוּ בַּחֶלֶד:     העמים בגדו באידיאה ובמקום:

וְכָל חֶרֶב תְּכֻתַּת.    כתבתי:            לָנוּ הַתּוֹרָה מַתַּת!          

 

ואני מתפלל שהמשורר הרגיש  ש. שלום ישמח. הילדים שרו בהתלהבות.

אין להם שום מושג איזה גלגולי שלג עשה השיר ומי כתבו במקור.

הם שרו ובעיני כן עלו דמעות שהילדים רגילים אליהן כי אני... אלרגי ומנגב את עיני מכל אבקת פרחים שבעונות השנה.

 

והשורות החוזרות בפזמון:  יהודי, התורָה [8]   במקום "אדמה אדמה אדמה אדמה אדמה אדמה אדמה אדמה" בלחן המרגש מאוד של מינדלין, שמונה פעמים מולחנת התיבה "אדמה" שבכל זאת, בחזרה הנוקבת ומטלטלת באקסטזה, היא מוגזמות לא פחות מההגזמה הדתית המושמעת בחצוצרות ובכינורות הנודניקים, שיורדים ויורדים ויורדים ויורדים עד לתרועת החצוצרות הפומפוזית והמפוארת לפני יריית התותחים בפתיחה – בחלק השני של 1812 של צ'ייקובסקי והפעמונים הסנטימנטאליים קיטשיים.

 

והשירים מתלבשים עלי מחדש - מילים שנעלמו ונותרו רק בקרקעית המקום שאין לו מילה אחרת מ"נפש" שמעולם לא ראיתי את קרקעיתה.

מתלבשים בלבוש שונה כי אני מביאם במארב אל טריטוריה זרה: תלמוד תורה. מביאם בצליל ובלחן המופלא שנגרר בתוכי והמה כאשר השמש היתה מעל הר התבור עם כובע טמבל חאקי. וכאן אני מלביש את השירים במילים אחרות. גם הן חתרניות. גם הן פעולה פרטיזנית של שוכב על הגדר, בקבוק המולוטוב שלי הוא בקבוק מים מינראליים. אני משליך אותו בכאב רב. בגעגועים. בידיעה שהקרב כמעט לא אבוד.

 

ואולי אספר לכם פעם מה עוללתי לשיר צורב הנפש הזה ואיזה מילים הענקתי לו כדי שאוכל אני לטבוע בכישופי צליליו יחד עם ילדי תלמוד התורה איתם אני שמח בכל בוקר:

פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,/ דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה./ אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה,/

זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה.//

חוֹצְבִים אָנוּ גּוֹרָל בְּיָד רָמָה,/ נוֹשְׂאִים בַּלֵּב תִּקְוָה יוֹקֶדֶת./ אָנוּ זוֹכְרִים כִּי יֵשׁ לָנוּ אֻמָּה,/

אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת. //

הוֹלְכִים אָנוּ לַקֵּץ שֶׁל הַנֵּכָר,/ חֲלוֹם חֵרוּת יַחְדָּיו נַגְשִׁימָה./

אָנוּ דּוֹגְלִים בְּעֹז בְּשֵׁם מָחָר,/ וְטוּר אֶל טוּר נֵלֵךְ תָּמִיד קָדִימָה!

.....................

מֹשֶׁה הָלַךְ לְאֶרֶץ הַמִּדְבָּר

כִּי בַּמִּדְבָּר תּוֹרָה יִמְצָאָה

אֶת יִשְׂרָאֵל יָבִיא מוּל הַר סִינַי

לַמַּעֲמָד שֶׁלֹּא נִשְׁנָה כָּמוֹהוּ

אֶת יִשְׂרָאֵל יָבִיא מוּל הַר סִינַי

 

מִמַּעֲמָד סִינַי שָׁם עַד הַיּוֹם

תּוֹרָה קְדוֹשָׁה, זַכָּה, יוֹקֶדֶת,

נָשְׂאוּ אָבוֹת וּבָאנוּ עַד הֲלוֹם

לַמַּעֲמָד בּוֹ הַתּוֹרָה נִכְתֶּבֶת

נָשְׂאוּ אָבוֹת וּבָאנוּ עַד הֲלוֹם

 

 

נִזְכֹּר כֻּלָּנוּ אֵיךְ ה' קָרָא:

מֹשֶׁה! מֹשֶׁה! –  הַסְּנֶה בָּעַר שָׁם

נִזְכֹּר כִּי סָר מֹשֶׁה כִּי סָר מֹשֶׁה לִרְאוֹת

הִנֵּה אֶל הַר הַקֹּדֶשׁ גַּם אֲנַחְנוּ

נִזְכֹּר כִּי סָר מֹשֶׁה כִּי סָר מֹשֶׁה לִרְאוֹת

 

 

אֶת צוּר הַחַלָּמִישׁ – הוּא בֵּן תּוֹרָה

מוּל דַּף גְּמָרָא נַחְצֹב מִנֶּפֶשׁ

נִצְמַח שֵׁנִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עֵץ הַחַיִּים וְהַפֵּרוֹת מוּלְךָ הֵם!

נִצְמַח שֵׁנִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

 

 

 

 

סיפור ממילים

זיכרון קם ומתלבש בשעה כל שהיא ומודיע לי שהוא משנה את גזעו ואת מינו ואת דתו והוא כעת סיפור. מעכשו הוא יכול ליצור ברית זוגיות עם כל אחד ואחֵר. בכל מקום שיבחר ובזמן ובמקום שיבקש.

עד אז בגדיו היו מושלכים ככה. הוא נעשה לכאורה ממילים. פתאום הוא לובש משהו ויוצא לבלות. מה היה לפני שלבש את המילים, אלה שקבלו צבע ריח וקול ?

היו כמו כביש מופשל כשרוול והמילה היתה האצבע המורָה. או פָּנים והמילה הדגימה ביכולתה המוגבלת את המבע, את תמהון העיניים או עווית השפתיים. ואפילו תמהון הלבב. הן יכלו להיות זמן כזה שמקבל את תעודת הזהות שלו ממעשה כל שהוא – לפעמים זהו אור שנגלה מראשי ההרים עם שחר, המילים צפורים - מזהות אותו וחגות בריקוד מול קרני האור שמתפשטות בעננים, ולפעמים היו המילים ענני הנוצה הקלים האלו שמעניקים לקיץ את המרווח בין הכבדות לבין הריחוף, ולפעמים ממש רוח פראית איומה שגורפת עלים ומרוממת שקיות ניילון ריקות אל האויר, שעולות לגנזי מרומים לראות מה בֵּאוּר יש לביטויים מתהדרים  כאלו "גנזי מרומים", הדומים כל כך לאותם בגדי שרד מעוטרי ריקמות זהב ועלי זהב שלובשיהם נעטפים בתוכם כמלאכי שרת ועם זאת ולמרות הכל פסקנית היא עדותם של אלה העדים: הזיעה, ריח הגוף, ההפרשות החיוניות, חום הגוף המוגדר ועוד כהנה וכהנה, להעיד: האנושי הוא המלאכי ביותר אותו נֵדע וּנְיַדֵּעַ.  

ולפעמים המילים הן חיכוך. החיכוך הנותן נחמה. גם חתול וצמיג של מכונית יודעים אותו. מופקעים מהשדות הסמנטיים העגומים, הבלתי ראויים להיזרע, שביניהם, שהופכים לדבר נוגע ללב שאין טעם לבארו.

הצמיג לא נרתע מלהתחכך עם הכביש. הוא מרחיק אך נשאר סביב עצמו, מאפשר במנוחה לחזור אל החתול שגם הוא יש לו סיבה להסתובב סביב זנבו שלו.

זהו טבעו של האנושי למדי.

וחיכוך נעליים במדרכה. אנשים צועדים בחייהם ומותירים את פירורי עור הסוליות הבלתי נראים, כתועים ביער שמותירים פירורי לחם לרַעַב. אנשים העושים רגליהם ימינה ומגיעים לרוב שמאלה.

ולפעמים המילים אינן אלא חום גוף. כמו שכְּתב ברייל אינו כתב אלא מה שהמישוש ממשש ונותן היגיון מפוכח למה שאינו סביר בחשיכה הזו -   נקודה קו שהופכות לתוים שהופכים לעשן עולה מאחורי ההר או תופי טמטם או הבהוב פנס דולק וכבה או בכל זאת מילים.

 

 

הקישון מפכה ומפהק

 

ילד מכיר את הארץ מילדות. כך היא נאחזת בסיבי הנשמה שלו שהם דקים מסיבי האור שבהם עוברת תקשורת מיבשת ליבשת.

בירושלים למדתי בילדותי בבית ספר דתי. הראו לי תמונות של אנשים חשובים. אבל  כשיצאנו לחצר שמחנו לראות לטאות וחיפושיות שירושלים היתה מליאה מהם.

כי ירושלים היתה אז הרבה שמים, מעט אנשים מזוקנים בצד מזרח ויותר אנשים פחות מזוקנים במערבה. במערבה היו הרבה פרחים ובמזרחה היו האבנים מזוקנות, ששיבתם שיבת האזוב. שאלנו את המלמד: מהם הלטאות והאלה? והשיב המלמד: שרצים. ומה היא החיפושית הירוקה הזו? דבר טמא. ככה.

עד שעברתי לעמק יזרעאל. שם במושב ברק גילינו את מה שביקש אלוהים מהאדם לקרא לדברים בשם: כי לכל איש יש שם ולכל פרח, ולכל סוג אדמה ואפילו לנחלים יש שם.

יש שממית ויש כח. יש חיפושית זבל ויש מושית השבע. יש חרצית ויש סביון. יש חרדל ויש ירוקת החמור ועכובית הגלגל.

ליד בית הספר היו עצי צפצפה. בבית הספר היה פיטוספורום מסולסל ליד מושב ברק היו הרבה איקליפטוסים. לאדמה האדומה קראו אדמת חמרה. לאדמה שחורשים - חרסית. נחל אכזב הוא זה שאין בו מים כל הקיץ. נחל קישון זורם קרוב אלינו, מחר נלך לראות את היובל של הקישון. יובל זה ילד מהכיתה אבל הוא גם שם של ערוץ של נחל. יש גם פלג. פלג זה שם משפחה של מישהו ממושב רם-און, נכון. והרגשתי שהשם פלג הוא שם אחר. במה הוא שונה מהשמות - ויצמן, מכלוף, דרעי, בוזגלו ועוזר? עוזר זה קצת דומה אבל פלג זה אחר. רציתי מאד לראות את היובל והפלג.

באנו עם מימיות. המימיות היו עגלגלות ולמעלה כוס מתכת מבריקה. הדרך שהיתה מבית הספר ליובל הקישון היתה כמרחק 400 מטרים מבית הספר אך דימיתי שצעדנו לעולם אחר - גובה העשב שגדל היה כגובהנו עצמנו.

הבתים קטנים, בתי סוכנות שרק אחרי מלחמת ששת הימים ישמינו ויתעבו ויתכסו כדרך שנאמר: שמנת-עבית-כסית וכו'.

ומשום צנימות הבתים וגגם האדום המכוון לשמים ראינו הרבה שמים. וככה צעדנו עם המורה נעמי והגענו למקום בו הכביש שטרם כוסה אספלט פונה ימינה לכיוון עפולה ושמאלה לכיוון רם-און שצופה על רכס ג'נין הרחוקה. במקום הזה עברנו את הכביש ובתי המושב נראו רחוקים ואנחנו בקצה העולם.

חצינו את הכביש. הגענו לירידה הענקית שמעבר לה היו השדות שנמתחו עד לגבול של ארץ ישראל ההיא.

וכאן ראינו אותו - זה היובל. התבוננו ביובל.

היו הרבה שיחי מים וביניהם היה אפשר לגלות זרימה. המורה אמרה: המים מפכים. ומיכל שאלה: למה הם מפהקים? ורפי דנינו אמר: המים עייפים אז הם מפהקים. אז ג'ימי התאום של רפי אמר: מפכים. והמורה לא צחקה. היא רק אישרה: נכון. והוסיפה: זורמים לאט.

זהו היובל של הקישון.

ומה זה שם? הצביע שִׁישׁוֹ על הבריכה שנראתה כמו ים גדול. זהו אגם ניקוז. לא הבנו מה זה אבל הביטוי המוזר התאים לריח הרע שבא משם. אולי אגם ניקוז זה קללה שאומרים מורים? לך תדע. אף אחד לא השתכנע מדברי המורה. התחילו התלחשויות. אני הייתי עירקי ולא מרוקאי אז איתי לא כל כך התלחשו.

כשחזרנו לכיתה מישהו התלחש איתי. כל הכיתה תבוא אחרי הבית-ספר לים הזה. שִׁישׁוֹ יעשה טרזן.

מה שִׁישׁוֹ יעשה? לא כל כך הבנתי אבל יצר החיברות לחש לי גם הוא: לך עם הילדים אפס רק את אשר אבא מרשה אותו תעשה.

והלכתי. שִׁישׁוֹ הוריד את הבגדים. הוא נשאר בלי גופיה. היה לו בגד ים או תחתונים כחול. אני חושב תחתונים כחול. הוא עמד על אחד הענפים וידע איך לא ליפול למים שעכשיו ראיתי שצפים עליהם כל מיני דברים. האיקליפטוס התנדנד אבל שִׁישׁוֹ תפס יפה. אני לא הייתי מצליח לטפס ככה. ובצד בין המותן העירומה שלו לבין הבגד שלבש היתה סכין. כולה מברזל נוצץ. וכל הילדים צעקו לו: יללה תעשה! בצד זרם הפלג המפהק של הקישון ורק אנחנו צרחנו: יללה תעשה! מה הוא יעשה? הוא יעשה טרזן!

ופתאום שִׁישׁוֹ שם את היד על הפה שלו וכל הילדים שתקו והוא צעק: אההההההההה! וזינק לתוך הים שהמורה קראה לו בשם ההוא.

באותו הרגע ראינו את המורים של בית הספר רצים לכיוון שלנו. הם הגיעו עם כל מיני אמהות ואבות. אבא של שִׁישׁוֹ, למזלו, לא בא. הוא חרש בשדה באותו הזמן.

 

החיים התמשכו כסרט קולנוע. הארץ נמתחה. הבתים הפכו לפילים וג'ירפות ולנמרים. מהבתים האלה לא יוצא טרזן אחד.

הילדים שגרים בהם אינם מכירים אותי.

שלשום באתי למושב. אבא של חיים בוזגלו נפטר. זה היה יום השלושים. אף אחד לא היה בבית שעדיין אין נועלים אותו. דפקתי עד שפתחה אמא של חיים שהיא כבר מעבר לגיל שמונים והנה היא אומרת לי:

אנחנו חיינו כאן בשמחה, אתה זוכר? אף פעם לא היינו נועלים את הדלת. אתה זוכר? היה לנו חלום ועשינו אותו. הא? באנו לכאן היה רק קוצים. והיית קטן. באתם אתם מירושלים. אמא שלך עליה השלום היתה אשה טובה. והמורה אבא שלך.

אבל עכשו אני לא מכירה את האנשים. הצעירים לא מכירה ולא מכירים. מה צריך? הרימה את הראש ואמרה: צריך -  חלום -  חדש.

אמרה בלחש. בייאוש. אפילו בתקוה.

כשיצאתי מהמושב חניתי ליד אותו המקום.

הפלג של הקישון מפהק. האמת היא שראיתי אותו מפכה קצת יותר. לא כמו גוסס שפתאום פניו ורודות. אלא בתקוה. צמחי הסוף יפים וגבוהים.

שִׁישׁוֹ השמין מאוד. הגבול הרחיק. כמו ממתין שטרזן ישוב ואולי גנעדן חיים יתגלה.

***

לפעמים אני מספר לעצמי סיפור אחר. סיפור שהוא מצוץ מהאצבע. בלוף. שקר מוחלט. ובכל זאת הוא תוקף כאשר אני מהרהר, זוכר, מוחק ותוהה בין זיכרונות שמטיילים בתוככי המוח לבין אלה שבאו בדרך בלתי ידועה וחדרו במנהרה סמויה או בדרך אחרת. אז ברור שאת שִׁישׁוֹ שמעו כולם במלחמת יום הכיפורים. שמעו את קולו צועק בקשר, שמעו את הצעקה אההההההההה!  רק אני לא שמעתי. כי הייתי בעצמי בבונקר אחר. אם לא היה חופי מצווה לעשות מחפורות לא היתה לנו שום יכולת לעשות מה.

אני לא תוחב סכין לבגד ים כשנועצים בי עיניים. לא מטפס על עצים. בקמפו די פיורי אני גיבור רק ללקק גלידה. להוציא לשון זה המקצוע הכי גבורתי בשבילי.

אבל הוא, שִׁישׁוֹ, דיבר בקשר וצעק כל מיני דברים והבטיחו לו – רות עבור, אנחנו נשלח חילוץ, פנטומים, אריק שרון יפליץ על המצרים, כל הנעליים שלהם יהיו שלך, הנה הם בורחים, הם יברחו, נבריח, אמא תכין לך מופלטות, כל מיני הבטחות, כל מיני זְבָּלֶה כאלה ובסוף היתה דממה או היה אההההההההה!  קצר. זהו.

וסמדר שיר כתבה: "נפרדנו כך/ היתה דממה/ לא היה כבר מה לומר/ הרחוב רגש/ הרחוב המה/ כמו לא היה דבר..." ואבנר גדאסי יבב בצפירה ונעל את המגפיים של בָרוּךְ שגם הוא היה שם.

כל זאת היה אתמול/ ונדמה שחלפה לה שנה/ מרגעי חלום גדול/ נשארה רק מנגינה: אההההההההה! / אההההההההה!  / אההההההההה!  

 

 

 

 

 

 

ליד עמוד החשמל ברחוב ששמו היה רחוב הרצל

 

ליד עמוד החשמל ברחוב ששמו היה רחוב הרצל, בשנת תשמ"ד, ביציאה של רחוב הירדן בבני ברק המעטירה,

בסיומה של תפילת שחרית, עמדו שני אנשים. עכשו שֵׁם הרחוב הוא הרב שך. שלטים חדשים.

ימים רבים הם עמדו שם אחרי תפילת שחרית.

האחד שם משפחתו: קדוש. מבטאים במלעיל –  בהטעמה של ה-ק'

לפני שנים היתה כפתו סרוגה, כעת הוא לומד בישיבת סלובודקה ובכולל חזון איש. שואל כל דבר את הרבנים האמיתיים: האמיתיים לומדים תורה בשלימות. מקפידים על קלה באדיקות קדושה – יותר נכון: קדויישוֹ.

 

אם אלך בדרך הזו גם אני אטעם מטעמה המופלא של התורה. ומי שטועם טעם כזה של תויירֶה זוכה גם למה שבא בעקבות הטעם: טעמם הטהור של בני אדם שעמלו להיות כתוארה של התויירֶה:

 

יחסם המופלא לזולת. רֵעוּת שגובהה ככוכבים, "למעלה מן השמש" כמו שאומר שלמה המלך החכם באדם. נשיאה משותפת בעול... ומתן בגלוי... ומתן בסתר ללא סייג... סעד ואהבה... ואין שנאה... וכולם אוהבים זה לזה... ומעל לכל: אחוות עושי רצונו יתברך שאין... אין... אין... אחווה ממנה. וכל השאר חילויינים שקרנים לא למדו מִשְׁנָה מדַברי לשון הרע, מתבוללים, אוכלי שפנים ובעלי גאוה.

 

קדוש היה מוכן להקריב כל יום [!] כעשר דקות מזמנו הקדוש [במלרע] ולדבר עם הבחור הפותה שהגיע מאוניברסיטת חיפה, שבקושי יודע להתחטא לפני קונו, שקורא את ברכת המזון מהסידור, ומשוחח עימו על עולם הקדושה ועל המדינה הרשעה, למה הציונים "ארורים", איזה טעם יש לשבת. לא דברו על מושג הזמן או ערכים בעולם טכנולוגי אלא על טעם: טעם הדגים, טעם החמין, טעם החצילים או הממולאים. טעם במובן הלשוני ממש, זאת אומרת, לא בתחום הבלשני-לינגוויסטי, כל השטויות האלה של האוניברסיטה, אלא כל איזור חלל הפה, החיך, בלוטות הרוק – יש בזה עבודת ה' גדולה. שבירת תאוות האוכל. צדיקים אמיתיים מעלים ניצוצות כשאוכלים פרי שנתגלגלה בו נשמה.

אשתו מבשלת תענוג.

 

והבחור הפותה שלא למד באוניברסיטה הארורה על החזון איש ועל ערכי השבת, ובקושי יודע קריאת שמע בעל-פה, הקשיב וקינא:

חלל הפה הוא בית מקדש.

הלשון יכולה להיות כהנת גדולה.

השיניים הטוחנות מזמרות לקדוש ברוך הוא.

 

ומה אתה למדת? למדתי "שימו לב לסגול הרועד/ מששו את הרוח, היטב/ געו בעץ. הוא ירוק ובצמרת מוריק עוד יותר והגזע/ מאכל מעט אך עודו אוכל בכל פה/ את לשד האדמה שאיננה/נראית כאן לעין בעיר./ שימו לב, מששו, געו היטב. כפליים/ לשאוף את האור, להאיר / כל ענן. הוא עובר. והלילה / לא יאחר".

 

נו? אתה לא מתבייש? מילים ריקות מתוכן. מה היאוש הזה – הלילה לא יאחר? תראה במסכת ברכות מה זה לילה? כמה משמרות יש בלילה? מה היא אשמורה? מתי יודעים את זמן קריאת שמע?

 

 

הרב קדוש התחיל מתלהב וחוזר במנגינה: תשמע קטע קטן, מדיון ארוך, במסכת ברכות :

 

 אומרת הגמרא: "תניא, ר' אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה [אתה שומע? הלילה שבשיר ההוא, בוא נראה מה זה לילה] ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו"  

וסימן לדבר:

משמרה ראשונה – חמור נוער

שניה – כלבים צועקים

שלישית -  תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. "

מסבירים-  בית המקדש נקרא "משמר" והגלות, הגלות נקראת לילה! לילה! אתה שומע? והוא מחייך---

לכן נאמר פעמיים "משמר ומשמר" כי על שני בתי המקדש היתה "שאגה" שנחרבו בתי המקדש – לכן גם דבר הכתוב בלשון כפולה: 'שאוג ישאג' – על מקדש ראשון ושני- על נוהו, שזה בית המקדש"

 

ואני מקשיב, מקשיב-

 

אצל חז"ל כל מילה היא עולם אדיר. מי מדבר בעומק כזה? משורר? איזה משורר זה? מה הוא תרם לעם ישראל?

 

ועניין הסימנים ללילה: – משמרה ראשונה – הוא בית ראשון, חמור נוער. ולמה דוקא חמור? שהרי בית ראשון נחרב מפני שלא עסקו בתורה כמו שכתוב ביששכר הנושא בעול הלימוד – "יששכר חמור גרם". חמור זה שבח!

ומשמרה שניה הוא בית שני – נאמר בו: "כלבים צועקים" – כי כלבים מסמלים לשון הרע שנאמר ביציאת מצרים: "לא יחרץ כלב לשונו". ואני כבר צריך להגיע לכולל ואישתי צריכה לצאת לעבודה- - -

 

ומשמרה שלישית הוא בית המקדש השלישי שיבנה ואין בו חורבן ולכן משמרה שלישית סימנה  הוא תינוק יונק משדי אימו – אלו ישראל היונקים מאמא- מהשכינה – באחרית הימים - - -

 

וכך מת השיר "שימו לב לסגול הרועד"

ואני שם לב שרועד בי צבע חדש.

*******

 

וביום השני אני לומד עוד פרק:

"אוכלים רק בד"ץ עדה חרדית. לא של חסידי בעלז. לא של הרב לאנדא. לא של הרב עובדיה. הוא לא בני תורה. הוא רק של הספרדים.

והוא אוכל רק מה שהוא שוחט עם החבורה שלו. משכיבים את הפרה לאט ושוחטים. כדי שלא תהיה טרייפה.

 

קינא בחיוכו ובדיבורו הג'ינג'י הכובש של הרב קדוש. והפותה הרהר: איך טוב להיות כמו הרב קדוש. כמה מעלות בכף המאזניים ומה מעטים החסרונות אז לא תהיה ספרות עברית.

אז אני אהיה רבי יהודה הלוי. אני יכול להיות רבי יהודה הלוי. ועוד איך. אנחנו חייבים רבי יודה הלוי.

וקדוש אומר לי: תכתוב שירים רק של עבודת השם. איך כותבים שירים של עבודת השם?

 

 

ורותחות בי מחשבות קשות וקלות. כמו אותן המים שמסוגלים לעשות גם ביצה רכה וגם ביצה קשה. כשאני מוריד את המחשבות מהמוח השמש הופכת חלמון בהיר והלילה של המשורר שאהבתי נראה אווילי, והבטחתו נשמעת קללה ארורה, חוסר תקווה מובנה בקיום שכולו אבסורד וחוסר טעם. שאלבר קאמי טוב בהצעתו לקפוץ ממגדל גבוה, ואפילו מהכותל המערבי עצמו ולהתאבד. אבל הרעיון ממסכת ברכות מושך את הלב. הלשון והשפה חותרים כמו זרם הגולף בנהר בלתי נראה בתוך הנפש שלי שרוצה הכל.

 

***********

 

 

מופלאים יראו חיי בעולם הצדיקים, אלמד תורה ואהיה מוקף אנשים עם ערכים נעלים, אנשי רוח. רבי עקיבא, רבי יוחנן, פני המלאך של המחזיר בתשובה, הרב חעשין מירושלים, הסטייפלער.

 

המרחק מחיפה לבני ברק היה בזמן ההוא ממש כמו עכשו שבעים שמונים קילומטרים אבל המרחק האמיתי היה מרחק עצום ורב – מרחק של מושגים, שפה, מרחק הישראליות והיהדות, באותה הרכבת עלו בני אדם אבל התחנות היו שונות לחלוטין. לאט קדוש גייר את הבחור עד שהבחור נקלט באחת הישיבות, שם קיבל אוכל וקם ללמוד דף גמרא מחיה מתים, במקום תואר אקדמאי.

 

עוד דבר  היה אז – אמא של הסטודנט הפותה היתה חולת סרטן. הרב שמואל שושנה המליץ לנסוע לבבא סאלי. בבא סאלי? מי זה בבא סאלי?! איך לא מדתם באוניברסיטה?! רב צדיק בנתיבות! לא למדתם? ברכה שלו והסרטן ימות. לא הערוד ממית, החטא ממית! ותיקח לו בקבוק וויסקי.

בקבוק וויסקי?

אבא שלי לימד אותי מינקות שהמשקאות האלה נועדו לבוז. לרוסים שיכורים. לעולם הפשע.

אתה רואה- לא לימדו אותך שאפשר להפוך רע לטוב. לשמח. נח שתל גפן!  אתה לא יודע איפה זה נתיבות!?

מפגרים שמה באוניברסיטה?

 

בפעם הראשונה בחיי הלכתי לקנות וויסקי. לצדיק. נכנסתי לחנות ושילמתי כסף על המשקה ונסעתי לנתיבות. הצדיק שכב על המיטה. אחרי חצי דקה יצאתי החוצה. לא סיפרתי לאמא שלי. מה יש לספר.

 

 מידי פעם הוזמנתי לעשות שבת אצל הרב קדוש שדאג וקירבני וחיבבני כמו שמחבבים ומקרבים בצורה מקצועית. ויהי היום ועברתי לישיבת אור שמח.

 

באור שמח דף עבר דף. לאחי הרוחני הרב קדוש, שלחתי מכתב או שניים. הוא כבר החליף את הז'קט בנוסח אופנת "בגיר" בחליפה שחורה ארוכה שלובשים המנצחים על תזמורת במוסיקה קלאסית – חליפה מהודרת, בעלת שני כפתורים, וגם היא בדומה למנצחים על תזמורת, רוצה להעיד על כושר ניצוח:

 

ניצוח הרע הפנימי, ניצוח המידות, ניצוח הקדושה והכרעת הרוע, והשרביט מתנופף לא על סולם מוסיקלי אלא על סולם שניצב ארצה וראשו בשמים. שמים ללא צבע. לא שמים של ארץ ישראל, אלא שמים רוחניים, של שלימות המידות ואהבת האלוקים.

 

שש שנים הייתי בישיבה הירושלמית הנה היום ובאתי בברית נישואין.

בין כלל הבחורים שבאו למסיבת הנישואין גם שני גרים – האחד נוצרי לשעבר – אנדי. אנדי מתפלל מסידור אשכנזי. והשני- בועז. בועז הוא במקורו מקלקיליה, ערבי. הוא מתפלל בסידור של הבן איש חי. שאלתי את הרב בישיבה: למה הנוצרי מתפלל מאשכנזי והערבי מהרב שעסק בקבלה, הרב יוסף חיים בעל "הבן-איש חי"?

אמר הרב: כל אחד לפי התרבות שלו...

 

בכל זאת, שתקתי. למרות פיצצת האטום שרצתה להתפוצץ בתוכי. האמנם הטמטום והרוע עשויים לחדור גם את שריון חליפת המנצחים?

 

בכל הימים האלה הרב קדוש המשיך להתעלות. עשה לביתו. לא גילה לי את הסמוי מעיני שעוד יבוא ויכאיב ויבזה בחברה הנפלאה. את הבידוד האכזר כשאבקש שבנותי יתקבלו למוסד חינוכי ופתאום אשָׁאֵל על ידי בעלי החליפות המנצחות את המידות הרעות: "מאיזה מוצא סבתא של ההורים"?

 

גם כשאבא שלי אותו הרב הכיר חלה ואושפז, לא שמעתי מהרב קדוש. הוא היה טרוד בקצווי העולם ועשה נפשות – בחרן, בקצווי אסיה הרחוקה ובארץ שהמלאך גבריאל יצר אותה בנעיצת קנה, היא ארץ איטליה.

 

קנה ננעץ בתוך נפשי וכתב את פיצעי וחבורתי בארץ החדשה, אך מגרסת החיים גרסה חצץ.

שבעה ילדים נולדו. הרב קדוש אינו חייב לעשות טלפון פעם בשנה. אין שום חובה כזו. אין גם הלכה כזו. אי אפשר לבוא חלילה בשום תביעה למי שעושה לביתו במלוא רמ"ח כשרונותיו ובמה שחננו ה' יתברך.

והשנים חלפו. בביתי אבא שלי ארבע שנים במצב סיעודי ורעייתי במסירות מטפלת באבא ואני, ככל יכולתי הקדושה ממש. לא מפני שכתוב בשולחן ערוך. לא מפני פחד מעונש של ריבונו של עולם. בגלל סיפור שנכנס לנפש בהיותי בן שש או שבע ושמו היה "מקראות ישראל" וספרו בו על "פרח לב הזהב" - - -

בבית הספר ההוא בו שרנו בבוקר "בהרים כבר השמש מלהטת", וסיפורים ושירים הרי שוקעים בנפש ומשפיעים לאין סוף –

 

האם שאל אותי פעם, הרב: מה שלומך?

מה טוב לך?

מה קשה לך?

לא.

 

מידי פעם שלח לי בדואר הזמנה לבר מצווה או לחתונת אחד מילדיו. מעולם לא הציע לסייע במציאת שידוך. לא התעניין אם ישנה איזו אבן נגף בדרכי. לא הציע לי בקבוק מים מינרליים קטן מעץ החיים.

השתדלתי להגיע לשמחותיו עם מתנה גדולה כיכולתי כדי שיגלה כלפי מעט התעניינות שמעבר למצוקה שאינו מודע לה כלל כי הוא טס לכל העולם ומציל אותו במו ידיו מחורבן וכליה - - -

ומה לו ולי.

אבל לא. ממש לא.

אולי הוא שמכיר בחורים מקצווי עולם יציע לנו שידוך לבת שלנו שפירקה הגיע ואנחנו רואים במות הלב והגעגועים שלנו נופלים לתהום כה גדולה שכאשר האבן מגיעה לקרקעיתה אין שומעים כלל את פגיעת האבן.

לא. ממש לא.

 

והנה בנס, בנס באה ישועה קטנה. הבת השניה קבלה הצעת שידוך.

ההורים לא התווכחו על כסף.

לא בא ראש ישיבה לחלוב את המצפים לשמחת ביתם.

הבחור לומד לדיינות.

הכיפה שלו סרוגה. יותר מדהים: היא לבנה. יותר מרעיש עולמות: הוא קם בהנץ החמה מגיל קטן ואינו מחמיץ. יותר מוזר: אבא שלו הונגרי. ולא אכפת לו שאני ורעייתי סבא שלנו נולד בעירק. גם אברהם אבינו לא נולד בפולניה אלא בעירק צחק הבחור בעל הכיפה הזוועתית.

 

בא קדוש לחתונה.

ראה אותי רוקד. קופץ משמחה.

בתוכי היתה אבן גדולה וכבדה. שמחה גדולה וכאב גדול. הכאב על הפער והדחיה החברתית, השנאה העדתית, הרדידות, אבא שנפטר, אמא שאינה איתי, השוני המנטאלי וחום כבד ותחושה של עילפון הציקו לי.

 

והוא כבר 20 שנה לא דיבר איתי ולא ראה אותי ולא ידע כלל מה עבר עלינו ואת מצוקותינו. הוא עסוק בדברים חשובים – שליחם המסור של רבנן.

 

והוא נדחק והתקרב אלי, הרב קדוש, התקרב ורקד, ריקוד צדיקים, והתקרב עוד, עד קרבת פה אל פה, כמו אז, ליד עמוד החשמל, כמו אוהב, כמו חבר, כמו אח שחסר לי, הוא התקרב וכאשר היה קרוב ממש קרוב, שאל שאלה:      

                                                         מי היתיר לך להוריד את הז'קט?  

 

רק החץ הזה המפתיע שיצא מקשת דרוכה, היה חסר כדי לנקוב חור באריזה המרופטת של הקיום המנוכר. מאז לא היה לו זמן לשאול: ואיך בני הזוג? ואיך השידוכים? במה אפשר לתמוך?

כי החיים מורכבים.

מזל טוב. מזל טוב. הנה עוד שמחה משפחתית מתקרבת. אצלו. אצלי? מה אכפת.

והלילה מאחר, והחמור נוער ונוער ונוער ונוער

 

 

 

 

השירים וארץ ישראל שהתחלפו לי

 

 

פעם כשעדיין מעיינות ונחלים היו מפכים בארץ ישראל היו גם לשירים מעיינות.

החרציות היו המסמן המובהק של חגיגת הזמן בו עונת האביב והילדות חוגגים באותה תשוקת גדילה ופריחה . רק שנים רבות אחר כך, אראה אותן ממרחק, בעֶרגה של התעטשות.

 

שלשה שירים. נמלא אותם הפעם ממעיין הפלאים: "בהרים כבר השמש מלהטת","באה מנוחה ליגע" ו – "ליל יא באדר".

 

הנה אנחנו צועדים במישור, השנה היא 1960, שנה בה העביר אבא את המשפחה מירושלים למושב ברק, מושב שיושבו בו עולים ממרוקו.

במושב טרם נסלל כביש אבל פרחי בר מכסים את מרחבי המבט –  ועדיין לא ידענו את שמות הגוונים הנפלאים שציירו את הימים בהם גובה הפרחים והגובה שלנו לא היו רחוקים זה מזה.

 

זו היתה לי שנה של הגירה. מהגר בן 7  שהמושב היה לו זר.  ועכשיו בארץ אחרת... שדות במקום שיכונים וילדים דוברי מרוקאית שקראו לי בקנאה:  "צברי!"

אבל המושב היה ארץ ישראל מסוג אחר, שונה מזו שנשקפה משכונת הקטמונים הירושלמית בה גרנו, בה צפיתי ברכבת הדוהרת וחודרת את העיר בצפירה מרגשת, רכבת שנותרה בציור שציירתי בשנת 1957 ואבא שמר בעבורי עם תמונות הפחון בו גרנו במעברה בתלפיות.

באחד הימים נקראנו, כל המשפחה, להשתתף בהתקבצות כל בני המושב לקטיף הכותנה. שיחים ענקיים, עננים לבנים בשמים והאגרוף מתכווץ לא הרף על גוש צמר גפן רך ותולש ומתמלא ריח ענוג דק. אין לירושלים דבר שיתחרה בזה. אפילו לא ריח הקוקוס הורוד של חביליו ליד דודה חנה ברחוב אגריפס במעלה של שוק מנה יהודה. המושב מנצח את כולם. גם את מה שמחלקים בבי הכנסת בירושלים.  

ויתרנו בעצם על ירושלים. למה אבא ויתר על ירושלים?

זו שאלה שתהפוך במשפחה למיתוס גלות פרטית. ההגירה הזו תשנה את אורחות חיינו והיא תקזז בעיקר בזהות היהודית ותתן תוקף לישראליות ככל שהחיבור עם זמן החריש והקציר ועם קבלת האפרוחים והעברתם ללול תהיה חלק מזמן הצמיחה שלנו- עם בקר לפני היציאה לבית הספר צריך להשקות את בעלי החיים ולהאכילם ולהשקות את השורות הארוכות של הבוטנים. סיבובי הממטרה וחלחול המים לאדמה יהיו חלק מהדופק של החיים ואלוהים יהיה קרוב להולם הלב בשעה שמעבירים קו בשדה ובשעה שאוספים את הביצים ומסדרים אותם בקרטונים.

 

התחלנו את הלימודים במושב ברק והנה הפתעה חכתה לי – כאן במושב לא מתפללים בבוקר. המנהל עומד על המדרגות ואיתו המורים. מסביב מרחבי שדות והרבה שמים. שמים מכל הכיוונים. ובמזרח השמש זורחת ועולה מעל הר הגלבוע. מולנו גבעת המורה. מעט משמאל הר עגלגל כמו כרס גדולה ושמו – התבור. ובשעה הזו בה כולם עומדים למסדר – המנהל נתן אות ועם המורים למדנו שיר: בהרים כבר השמש מלהטת... אני מצטמרר שוב ושוב לזכור כיצד הייתי משוכנע שהשיר ששרנו מידי בוקר מסייע לשמש לזרוח. והשמש זרחה.  כל בוקר פתחנו באותו האופן, זו היתה תפילה מופלאה ואהובה ששלחה פארות לדם, ממש.

היא מפעילה אותי עד היום כשאני לוקח את ילדי לבקר במושב שפניו השתנו למעשה, כפני הארץ כולה. הרי גם אני השתניתי...

הצבור בפניו אני מופיע לקריאת שירים רואה לפניו דבר מאיים נורא: בן אדם (?!)..."חרדי"(!) ... נורא ואיום!

 

והמילים הבאות כבר העלו את צלילי הלחן הקצבי המחקה את תנועת גלגלי השיניים של מנועי התעשייה החוצבים הרים ובני אדם ברעיונות חובקי עולם:  - גַּלְגַּלֵּי הָעוֹלָם חוֹרְקִים שֵׁן בַּמִּפְעָל - שאומר בהמשך:

וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל/ וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הֶיָּשָׁן. / וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל / לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.

 

והולך ונשכח הישן? איזה ישן? מי שוכח? ומי משכיח?  

 

אחרי השיר המורה רמי היה ממונה לחזור על תרגילי מיכאל בן חנן ברדיו: "בוקר טוב לכל המאזינים ואתם המתעמלים הכונו" עם תרגילי התעמלות: הופ! הופ! הופ! קיפצנו בפיסוק רגליים ודגדגנו את ארץ ישראל... לאחר מכן נכנסנו לכתות.  

 

שרנו שירים רבים. "מלאו אסמינו בר", "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה"? טריוויה: מי יודע מה זו מכורה? המילה האינטימית הזו ואחותה, המילה האמהית מולדת, נכרתו עם העלם הכלניות והרקפות מהנוף. [היום בהסתייגות: "ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה..."]

 

המורה נעמי לקחה אותנו לטיול לראות לולים ורפתות. שלום יפלח מכתה ג' התקוטט עם מרים אבקסיס מכתה ד'. "אתה מוג לב" אמרה מרים לשלום, "אתה רב עם בנות!". ענה לה שלום: "אַת יא מוג לֵבָה!" לשון המריבה של עולים חדשים.

טיילנו לכפר יחזקאל והקפנו את התבור ברגליים. הנפש היתה מישור פורח. בשדות בחורף שטנו על חצאי חביות בשלוליות שנקוו כי עדיין היו המושב אותם בתי הסוכנות הקטנים הטובלים ביער עשב – הגינון שאלוהים פיזר בנונשלאנטיות מופתית.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

באחד הימים ב1960 הגיע למושב המורה למוסיקה. היינו בכתה ב', לא כולם צברים אבל כולם שרנו "השמעת איך בנגב ארץ מול שמים/ מתחננת רגב רגב הבו לנו מים" הנסיעה לעפולה היתה לרוב הילדים נסיעה לעיר הגדולה. בודאי לא הכרנו עדיין את הנגב. רגב ראינו במושב כל יום. רצנו אחרי הטרקטורים ועבדנו בשדה סלק סוכר ומצצנו אותו. הסוכר יצא מן האדמה, בערב מלא היה המושב גחליליות ורדפנו אחרי האור. תפסנו אותו בקלות.

 

המורה למוסיקה

 

באחד הימים הגיע למושב איש רזה וגבוה. הוא תפס ביד תיבה מוזרה, כאילו יש בתוכה דלעת. המורה נעמי אמרה שזהו  המורה למוסיקה. הוא ינגן לנו וילמד אותנו שיר חדש. הילדים נדהמו מהמראה השונה שלו. הוא לא היה מכאן, לא מהמושב. אני, היה לי ברור שהוא גם אינו מירושלים. הדודים שלי בירושלים היו ... עם צורה אחרת. הוא היה עצוב. רק ילדים יודעים לראות פנים וגוף ולהבין שהוא עצוב. הידיים שלו היו עם קמטים. הצליל בדיבור שלו היה, הבנו שהוא שונה.  הוא הוציא את הדבר הזה מהתיבה. הוא אמר שזוהי קשת וזה, הכלי הזה נקרא... כנור. הילדים אמרו: יא! אני שתקתי. אבא הראה לי בתמונה שלו מבגדד כיצד הוא החזיק כנור ולמד לנגן. לא אמרתי: יא! אבא אמר שהוא לא זכה לנגן בכנור הרבה זמן כי הערבים גרשו אותם וכדי לנגן בכנור צריך להתאמן הרבה. ואם תהיה תלמיד טוב אקנה לך כנור ותנגן במקומי...! המורה למוסיקה התחיל לספר על איש אחד שהיתה לו יד חתוכה והוא היה גבור. היום יום יא באדר הוא אמר. אבל הילדים מסביב התחילו לצחוק. הדבור שלו היה אחר. אבל המורה לא הגיב לשום דבר, רק המשיך בלחש לספר על תל חי ולא הגיב גם כשילד זרק עליו קליפה של קלמנטינה. אני תוהה אם הזכרון שלי מדויק: האמנם קלמנטינות מופיעות בזמן אדר?!

ואז החלה הקשת להימשך ואני זוכר שירדו לי דמעות.

הוא ניגן ומהכנור זלג כאב רב: טוב למות למות בגיל בעד ארצנו בגליל, בעד א-ר-צ-נ-ו בָּהָ-גָהָ-לי-ל ... והיד שלו עלתה עם הקשת ונחשף על היד כיתוב בצבע כחול. למה הוא צייר על היד? הצלילים המלנכוליים נמוגו ותחושת הכאב של המורה למוסיקה חרתה חיץ מוחלט ביני לבין ילדי הכתה. ידעתי שאני בצד שלו, לא בצד של הילדים. המורה למוסיקה לא בא יותר למושב.  וְאֵין עוֹד כּוֹחַ שֶׁיַּבְהִיל
אֶת שׁוֹמְרֵינוּ בַּגָּלִיל ... נשארו המילים חקוקות להבחן בימים אחרים, בימים שכאלה...

 

בהרים כבר השמש מלהטת

 

הכלניות החלו להעלם.  כמו שנעלמה המילה מכורה. והמילה מולדת שלבלבה בכל שיר:

נבנה ארצנו, ארץ מולדת - אנחנו שרים לך, מולדת - למולדתי הבאת אותי בים גלים וקצף - הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת קמה לתחייה! -

ייקח עוד זמן מה ומילים אלו יעלמו ויקוטלגו כ- "דעות פוליטיות" כפרפורי הישרדות הוטל עלינו ללמוד בעל-פה את שמות הצמחים. יקינטון. פיטוספורום מסולסל- מרווה ריחנית-

 

היום בשירי שבת אני שר שוב את השירים האלו שנותרו בקדושתם של טרם חורבן הבית, כשירי אהבת חלקת אלוהים הקטנה. ארץ ישראל חוזרת אלי עם ילדי לאחר הקידוש.

קשה מאוד לסיים את דו"ח הלב הזה. אתמול ירדנו מספר משוררים לשדרות לקרא שירה. פתאום היה הכרוז שהזהיר "צבע אדום" חיים גורי אמר לי: תמיד היה כך בארץ הזאת,  שירה וחרישה וזריעה.

 

 

 

 

............................................................................

 

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=156

 

מילים: נתן אלתרמן

לחן: דניאל סמבורסקי

 

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

 

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

 

הַמִּדְבָּר - אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּיצוֹת - אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֶׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

 

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

 

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

 

***

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=161

 

שיר העמק

מילים: נתן אלתרמן
לחן: דניאל סמבורסקי

 

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,

 אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָּרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפַא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?...

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,
שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,
זֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,
זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל...?

....................

 

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=302

 

ליל יא באדר

מילים: אנדה עמיר-פינקרפלד

לחן: משה ביק

 

לֵיל יוֹ"ד-אָלֶ"ף בַּאֲדָר,
מִלֵּילוֹת שׁוֹנֶה וָמָר.
הֶחָלִיל עִם תַּן יֵילִיל
בְּלֵיל הָאֵבֶל בַּגָּלִיל.

בְּלֵיל יוֹ"ד-אָלֶ"ף בַּאֲדָר
אִישׁ לִפְנֵי מוֹתוֹ אָמַר:
"
טוֹב לָמוּת – נָמוּת בְּגִיל
בְּעַד אַרְצֵנוּ בַּגָּלִיל".

בְּלַיִל זֶה, לַיְלָה בַּאֲדָר,
הֵד דְּבָרָיו לַלֵּב חָדַר,
וְאֵין עוֹד כּוֹחַ שֶׁיַּבְהִיל
אֶת שׁוֹמְרֵינוּ בַּגָּלִיל.

בְּלַיִל זֶה, לַיְלָה בַּאֲדָר,
נֶדֶר כָּל צָעִיר נָדַר:
לֹא נֵחַת וְלֹא נָחִיל
בְּלֵיל הַזַּעַם בַּגָּלִיל.

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 

את אדמה  

מילים: אריה יחיאלי

לחן: עממי בדואי

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=239

 

אַתְּ, אֲדָמָה, בְּלֵב מִדְבָּר,

לְלֹא צֵל עֵץ, לְלֹא מָטָר.

 

דימוי מתוך היצירה תמונות שוכחות וזוכרות/ יוסף עוזר
 
אֶל מֶרְחָבֵךְ נַדְרִימָה,

אָמַרְנוּ כִּי נָשִׂימָה

פָּנֵינוּ הַנֶּגְבָּה.

 

בְּאַדְמָתֵךְ מְקוֹר חַיִּים,

תְּהִי זְעָתֵנוּ לִמְטַר רְבִיבִים.

 

אֶל מֶרְחָבֵךְ...

 

בַּאֲפִיקֵי הַנֶּגֶב

נַשְׁקֶה, נַרְוֶה כָּל רֶגֶב.                                                                        

 

אֶל מֶרְחָבֵךְ...

 

 

גַּלְגַּלֵּי הָעוֹלָם חוֹרְקִים שֵׁן בַּמִּפְעָל

בְּרִנָּה מִתְמַתֵּחַ כָּל שְׁרִיר.

‏כְּבָר מַזְהִיב הָאָסִיף וְעַלִּיז הֶעָמֵל

בַּשָּׂדֶה, בַּפַּרְדֵּס וּבַנִּיר.

 

כְּבָר כֻּבְּדוּ הַגְּרָנוֹת וּמְצַפּוֹת לַיְּבוּל

צֻחְצְחוּ מְכוֹנוֹת הַקָּצִיר.

‏מִתְבָּרֶכֶת תֵּבֵל בְּבִרְכַּת הַשִּׁכְלוּל,

בְּשָׁפְעָהּ וּבְשָׂבְעָהּ לְמַכְבִּיר.

 

הַמּוֹטוֹרִים שׁוֹרְקִים וּתְרוּעוֹת קַטָּרִים

מִתְלַכְּדוֹת לְהִמְנוֹן הַיְּצִירָה.

‏דִּינָמִיט מְיַשֵּׁר גַּבְנוּנֵי הֶהָרִים

‏וְהַתְּמוֹל נֶהֱרָס תּוֹךְ שִׁירָה.

 

וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל

וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הֶיָּשָׁן.

וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל

לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.

 

 

 

 

 

כל הזכויות על הטקסט והתמונות, שמורות למחבר