יצירה על הקולנוע ההודי / יוסף עוזר
[יוסף עוזר הוא משורר- זכה בפרס ראש הממשלה] ממוצא מזרחי...
תקציר: המזרחיים רגילים לאמץ את פוזת המקופחים. ה"רוסים" הגיעו לכאן והתברגו היטב בגלל מנטאליות שונה. בגלל שאיפת השכלה. בגלל תאוות הצטיינות ולא בינוניות. אם המזרחיים ימשיכו לדבר עד כמה שתרבות האוכל שלהם עשירה וכמה הם יודעים לשים פלפל חריף או בקלאווה ומופלטה מתוקים שלא יתלוננו שזוהי באמת תהיה תרבותם היחידה.
כששיריהם וזמריהם יכוונו לעינטוז האגן - שם יהיה מוקד עשייתם. בישבן ולא בראש. מצורף סיפור שלי בהקשר זה.
בוכים בסרט הודי – ארבע בבות / יוסף עוזר
בבא א'
שוב אני נדחף להאזין לדברי השירה הזו, שירים מסרטים הודיים. מאזין להם לדברי השירה הזו עד תומם. בעיניים לחות ומתלחלחות, כילד מפגר. מאחורי דלת. שומע מבעד ללחן המדהים העולה מכל שיר את העליות והרעידות והמנעד המתגבר של זמן אחר – הזמן ההוא בו שמעתי את השירים בתקליט, בפטיפון-מזוודה פשוט, כשהגעתי לירושלים, לליפתא, בגעגועים רבים לקרובי משפחתי שרובם הקפידו מידי לאחרונה, על נטיה מקוממת ללכת לעולמם. כל מי שליבם פָּעַם ועפעפיהם דמעו כשחזרו ברגל מירושלים הקטנה ההיא, בערב קר כל שהוא, רועדים, חזרה הביתה, בכביש השומם ממכוניות, שכבר שנים רבות שמו רחוב יפו, אל השכונה הנקראת ליפתא, בכניסה לירושלים, אל הבתים שהם נכסי נפקדים אליהם באו כפליטים מבגדד, חסרי כל, חסרי מקצוע, חסרי ממון. רוב העניים מתהדרים באוצר השמחה שחבוי בארנקיהם הריקים. נטיתי לחשוב שיש להם מהאוצר הזה. המרצפות בבתים שאמצו להם היו ערבסקות נהדרות. קימורי אבן היו שם. ואיני יודע מה חשתי כשהתביישתי לקחת כאורח – גבינה עבה, כמו שהתרגלתי למרוח לי במושב.
אני מאזין ל - Raj Kapoor ל - Nargis מאזין ל "דוֹסְט- דוֹסְט- נַארְהָא- פְּיַר-פְּיַר-נַארְהָא-זִינ-דְגִי-הָאמֶה-טֶרָה-אֶט-בַּר-נַארְהָא- אֶט-בַּר-נַארְהָא-
https://www.youtube.com/watch?v=XSbB2RHqKc8
ואין בעולם עפעף שלא ימות בַּמקום מהנביעה העינית החמימה. בכי בלתי תלוי. בכי זב כמו מי שהרגו אותו אתמול ועוד לא שמו במקפיא. הרגו בסיפורים מבגדד, איך סבא היה מספר משלים ממשלי חכמינו, לאור העששית בשכונה שנקראת בְּתַווִ'ין, או שֵׁיךְ חַנּוּנִי, או סַלָּאת סְחַק', קרוב לשוק ששמו שׁוֹרְגָ'ה.
ועם שאינני מבין מילה מהמילים. אוחזת אותי טלטלה פנימית. טלטלה שאינה מופיעה באף חוויה רוחנית שאלוהים מעורב בה - אני מנסה שוב לאלץ את המילים להסביר לי את מה שאינני מפענח. אני מנסה והכל נשפך לי כמו מעיים של הרוג במלחמה. נשפך החוצה, אפשר ללמוד על המבנה הפנימי, רק שהסיטואציה מופרכת. היא לא?
מוסיקה שבאה מסרטים בשחור לבן, שנות החמישים. אולי ראיתי סרט אחד ויחיד מהם. סרטים הודיים שהלכו אליהם עם ערימה מוכנה של מטפחות. הלכו לבכות. בבית היה פרימוס והרבה רעש. והיו סודות לא גלויים.
"דודה נונה לא ידעה לשחות והיא טבעה בנהר". אחרי הרבה שנים, לפני חודש, הייתי אצל דודה בת תשעים. פתאום, הגברת [שמקפידה להסתיר את שיער ראשה בצעיף] אומרת בגילוי לב: למה רימו אתכם?
הרי היא רבה עם אחותה על איזה בחור והיא, אַשׁ יְסְמוֹן, [איך קוראים לזה?] זרקה את עצמה לים!
אז שאלתי על סאמרה, גם היא אחותו של אבא, של הדודה לאה ודודה חנה ודינה, סאמרה שבעברית זה תְּמָרָה, למה גם סאמרה היפה, באמת, למה גם סאמרה נפטרה?
עונה הדודה בת התשעים, מתוקה שמה, אומרים שרופא נאצי, בבית חולים בעירק, הזריק לה משהו. היא אומרת: מַ-שֶׁ-הוּ. עם ההטעמה על השין - - - ואז דודה מתוקה מסדרת את המטפחת. הקמטים שלה חלקים. הגבות מתגבהות טיפה, כשאומרת "מַ-שֶׁ-הוּ". כן. ככה.
סרטים שמחים. ובכל זאת הם הלכו עם מטפחת. אולי פעם אדע למה? את הכל?
"מה פתאום שסבתא טוֹבָּה מכרה תמרים?!" אומרת בת התשעים. מאיפה שיהיה לה כסף לקנות תמרים?! היא היתה יושבת בשוק בְּרְדָד [בגדד] על הריצפה, אְל מַסְכִּינִי, [המסכנה] ובוררת אורז! מרוויחה פְלְס. למה למדה משהו? אישה היתה בשבילם כמו סַנְעִי, שפחה! "את לא תלמדי לקרא!"- "את למה גבר, את?!" היתה לה זאת עבודה הכי יעני פשוטה. מה יכלו לעשות? יותר טוב שלא אדבר!
פה בְּלְ ארץ ישראל השתנה. בטח השתנה.
ככה דודה שלי לאה הלכה לסרטים עם אמא שלי. גם דוד שלי מאיר הלך וקרובי משפחתו שנולדו בבומבֵּי, הסרט היה בלי תרגום. גם הבכי לא. והילדים שלהם שרו את השירים. והשריטה של התקליט נכנסה לי לנשמה. היום הם לא שומעים שירים הודיים. יכול להיות נקע בנפש וזה מסוכן. אבל אני? הנקע אצלי בלתי הפיך ועכשו אני סורק אחריו ב"יוטיוב". אינני יודע למה. ואני מגלה שרוב השירים היו, ממש היו שמחים... אבל הדמעות משנות החמישים חיכו שם בפינה והן יוצאות בין אם השיר שמח ובין אם הוא עצוב.
הם בכו בסרטים ההודיים ובכל המדינה - היו כאלה שהיה להם הרבה, הרבה מאוד על מה לבכות- הרי רבים באו באותן השנים מה- "שואה". אבל אלה לא בכו. לא בוכים. ודאי לא באולמות קולנוע. נו באמת!
ולא עם ערימות של ממחטות.
אישה עם מספר של שואה על הידיים – מה עושה? עושה לק לציפורניים שלה, עושה אודם, מסדרת תסרוקת. זהו. הולכת לקונצרט. לא בוכָה. מישהי באופרה בוכה בשבילה. היא? הי לא תבכה. תמות ולא תבכה.
ככה זה הם.
היתה פרחה והיתה פלור ומג'בּוּרָה. אלה נקראו באנגלית "אנטי" ולא ידעתי שזה באנגלית ולא ידעתי נגד מי האנטי הזה.
הן מאלה שבכו. בכו הרבה.
האחרים הם היו עסוקים בהקמת משפחות. בַּבֵּיתְסֵפֶר ספרו שהם עשו מושב עגול נהלל.
עשו כל מיני דברים. את אלוהים שִׁיגעו! אפילו המציאו "קיבוץ". סַבָּח בא מהצבא ואמר שלא צם בְּתְשְׁעַבָּב. "תְשְׁעַבָּב וּמָא סַיְם"? התפלאה דודה סעידה.
תשעה באב לא צריך לבכות! פסק סבח. יש מדינה, למה לבכות? והסביר: הם לא כמונו, לא בוכים. הם מחרבנים על הבכי. לקחו אותנו לחולות של הנגב לבנות בית מקדש לאטום!
מי?! אְל שְׁכְּנָז! מי! המפקד שלי!
וכולם התחילו לצחוק: "אְל שְׁכְּנָז! בית מקדש לאטום!" צחקו וצחקו.
כל זה היה כשירושלים היתה מליפתא ועד שוק מחנה יהודה איזה שתי סיגריות. אולי שלוש. אסקוט. או כנסת 6. בכנסת 6 היתה קופסה צהובה עליה היה כתוב: תערובת מזרחית. [לא כמו שכותבים היום, בשביל להפחיד] ככה זה היה. לא היו צבועים בסתר. בגלוי. לכן בכו בגלוי.
הלכו מקטמון לליפתא בשביל לעשות קידוש עם סבא וסבתא. ירושלים. במגדל ימקא היה מקום שיכלו לעמוד ולעשות לכותל שלום. זה היה מרגש. מזה לא בכו. מהסרטים בכו. כי זה נגע בלב.
ותראה את ירושלים היום, אה? כבישים! איזה ליפתא? הכל מחלפים. כי הם במקום לבכות, עושים לך גשר מיתרים, עושים לך רכבת קלה, איך מגיעים היום לכל מקום בצ'יק-צ'אק? אה? מגיעים או לא? אז זהו!
מגיעים לכותל, רוקדים, שמחים, לא קורעים. אפילו שכתוב בַּדִּין. בַּדִּין כתוב קורעים, לא? ראית מישהו קורע? עושים צחוק. אין חרדי אחד קורע. יַלְלָה! יודעים להכניס ולהוציא לסובב. כל אחד. מַסְחָרָה.
אני שומע את זה מהדודה שלי. שומע.
כי בסרט, בחושך, היו תנועות אחרות לגופים העייפים. הדודות שהיו מנפחות את הפרימוס בפומפה של האויר כדי שהלהבה תגדל ראו שיש תנועות אחרות. לא אמרו להן שישנן גם ישנן תנועות נוספות, אחרות.
ויש מרחבים, ושאשה יכולה להעיף את הלב של העולם לשמים.
מה היה עושה דוֹד דָוִד שחזר מהעבודה בתחנת הרכבת, שם בעמק רפאים? הוא היה שוכב בבניין הערבי הנפלא ההוא שהיה סלע גדול בכניסה שלו ומשחק קלפים או טַאוּלִי, שש-בש. מהאף שלו היו יוצאים חתיכות של מלט. איך יוכל לצחוק?
גם דוֹד יהודה שהיה בארץ ישראל מגיל 17 כי היה מתקוטט בבגדד עם השַׁבָּב הערבי, סבא כדורי העיף אותו לפלשתין שלא יסבך את המשפחה. כאן היה נוטר. אז הוא באמת לא היה מאלו שבוכים. כי כבר למד כאן משהו. הוא זה שתפס את הבתים ממלחמת השחרור עד שבאו סבא וסבתא מבגדד.
בסרטים היו תנועות של חן לגוף. מי יכלה לרקוד ככה? מי ירשה לה לרקוד ככה? עירקים יש להם מוסיקה של ק'ינה!
ופה היה גם שמחה, אפילו הרבה שמחה ותנועות של הודים שרוקדים, הגוף צוחק מהמשקל שלו.
אבל העיקר – בכו. כולם בכו. הקולנוע היה עושה הרבה כסף. בירושלים חשבו שכבר נבקע הר הזיתים לשניים מרוב שבכו.
והנופים, והצבעים. אחרי שבשלו כל האוכל ליום שישי, אחרי שתלו כביסה על החבלים, היו לובשות שמלת קְלוֹשׁ, פְּלִיסֶה, והולכות.
ליד בניין העמודים, קרוב לכיכר ציון היתה תחנה מרכזית. לא לקחו אוטובוס. עשרה גרוש היה עולה! חזרו ברגל. דברו על הבעיות עם הבעל. דברו שלפעמים ככה ולפעמים ככה. בכו עוד פעם, וחזרו לבית.
בחוץ אין עוד עמודי חשמל. הכל חושך. כאילו כל העולם בית קולנוע.
אחר כך היתה מלחמה וירושלים נהייתה כמעט עד המשיח. והסרטים האלה נגמרו. כולם התרגלו לצחוק, להיות כמו אלה שצוחקים. למדו אוניברסיטה. עשו חוצלארץ מי שהשם שלה יוכבד עשתה את עצמה יוכי. יש כאלה נסעו להודו אבל בשביל הַזְּבְּל, יעני אתה יודע: לכלוך. ואחר כך נְסַבְּרְת אְ דְּנִי. אין בכי ואין צחוק. וּלְעָלָם תְּרַמָּד.
אני הקשבתי.
ובכל זאת- למה אני חודר למעיים של "יוטיוב"? מחפש את איצ'יקדנה ואת סאנגאם ואת נשיקת הברזל, ואת מֶרָיָה, ויוטיוב צוחק ובוכה, בוכה.
בבא ב'
שָמַע אריאל הירשפלד את הסיפור והשיב:
ליוצאי מרכז ומזרח אירופה לא היה כלל אתוס של הימנעות מבכי. לא בבית ולא ברשות הרבים. ההפך הגמור. לניצולי השואה שביניהם היתה בעיה עמוקה , הם לא יכלו לבכות כי עולמם היה חרב במידה כזאת, שכל ניד וניע רגשי עלול היה למוטטם כליל. זה לא היה אתוס אלא פוסט-טראומה. וזה דבר שונה מאד מן האתוס הישראלי, התשח"י של איפוק והסתר הבכי, שנבע באמת מאתוס הגבורה הסטואי, כשם שעוד סמלים ספרותיים וסגנוניים מהעידן הקלאסי הובאו אז לתרבות העברית החדשה.
עכ"פ, אתוס האיפוק הזה, שגם אני צמחתי עליו, כי משפחתי היתה קרובה מאד גם לאסונות השואה וגם לאסונות מלחמת השחרור, קרוב לי מאד דווקא, והוא מאד רחוק מהתיאור הקומי שתיארת, עם לק הציפרניים וכו'. מורחות הלק על הצפרניים דווקא בכו בחופשיות רבה בכל מקום, כי הן היו יוצאות פולניה בעליית גראבסקי, שלא עברו את השואה, והביאו עימן אתוס אורבאני מערבי מאד דומה לזה שהיה בבגדד למשל, שהנשים שבאו משם לא סבלו פוסט-טראומה, ויכלו לבכות באין מפריע בכל סרט. דמעות השליש שנשפכו בסרטים ההוליוודיים של אותן שנים לא ביישו את הכמויות ההודיות והמצריות...
למשמע הערתו של אריאל ראיתי מול עיני אצבעות פסנתרן הנחות במדוייק ומפיקות את מלוא עומק הצליל. עדשה מהירה ותריס מהיר לאגור אור ולהחתים תמונה חדה ומתחדדת.
אריאל פותח את התריס, מתאפק למדי מלהגיד "אני אח שכול". הוא אומר: "קרוב לי מאוד". חיוך דק בשרירי השפתיים וקול פיאניסימו מפגין בקרת ירי מדוייקת. "מורחות הלק על הצפרניים דווקא בכו בחופשיות רבה בכל מקום..."
יהודה עמיחי התעניין גם הוא בנטייה המיוחדת של הצחוק והבכי העברי: שְּׁלֹשָה בָּנִים הָיוּ לְאַבְרָהָם וְלֹא רַק שְׁנַיִם/ שְׁלֹשָה בָּנִים/ הָיוּ לְאַבְרָהָם, יִשְׁמָעֵאל, וְיִצְחָק וְיִבְכֶּה/
עמיחי בעל אוזן ייחודית, גם הוא מניח את אצבעותיו על כל מילה כפסנתרן וירטואוזי:
אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע עַל יִבְכֶּה, כִּי הוּא הָיָה הַקָּטָן/ וְהָאָהוּב שֶׁהָעֳלָה לְעוֹלָה בְּהַר הַמּוֹרִיָּה/ אֶת יִשְׁמָעֵאל הִצִילָה אִמּוֹ הָגָר, אֶת יִצְחָק הִצִּיל הַמַּלְאָךְ/ וְאֶת יִבְכֶּה לֹא הִצִּיל אַף אֶחָד.
הבכי. תגובה פיזיולוגית כל כך אלמנטארית וכל כך מקשה על פענוח. אני נמנע ממילונים רפואיים, מקונקורדנציות, מלכסיקונים. הרי כל אחד, במידה שהוא אנושי, יש לו סיכוי לא רע גם ...לבכות. אנחנו אם כן מכירים אותו. כששברו לנו מהשוקולד, כשעף לנו הבלון, כשאמא יצאה מהפעוטון, כשנשמעה צפירה ביום הזכרון... כשנוכחנו שעשו מאיתנו צחוק...
בכי ניכר בעיוות תווי הפנים, בנשימה בהולה, במיקוד באברים השייכים לראיה – מצטברים נוזלים חמימים בקצות העיניים ובצירוף של צרימה של מיתרי הקול הפולח מהקנה דרך הפה קורס האדם ומאבד מידה בלתי מובנת של שליטה עצמית.
למי לא היתה פוסט טראומה? לאברהם, לשרה, להגר, ליצחק שנולד במתח הציפיה של אביו ואמו הזקנים, שאין להם פיסת קרקע בטוחה. לישמעאל שאביו נזהר שלא לשוכחו בעגלה, מחמת מכת שמש.
ויבכה? היבכה שבתוך כל המין האנושי:
כְּשְׁהָיָה קָטָן/ קָרָא לוֹ אָבִיו בְּאַהֲבָה, יְבְכֶּה, יְבְךְּ, יִבְךְּ הַקָטָן/
וְהֶחָמוּד שֶׁלִי. אָבָל הוּא הִקְרִיב אוֹתוֹ בָּעַקֵדָה/
וּבַתוֹרָה כָּתוּב הָאַיִל, אֲבָל זֶה הָיָה יִבְכֶּה./
יִשְׁמָעֵאל לֹא שָׁמַע שׁוּב עַל אֵל בְּכֹל יָמָיו./
יִצְחָק שׁוּב לֹא צָחַק בְּכָל יָמָיו/ וְשָֹרָה צָחֲקָה רַק פַּעַם אַחַת וְלֹא הוֹסִיפָה./
שְׁלֹוֹשָה בָּנִים היוּ לְאַבְרָהָם,/ יִשְמַע, יִצְחַק, יִבְכֶּה,/ יִשְׁמָעֵאל יִצְחַקְאֵל יִבְכֶּה-אֵל.
שיר בכי אישי, הגם שהעומק שלו חוצה את קווי האישי ונוגע בעומק הביטוי של האדם ההוגה בבכי משמיע לנו אלתרמן. הוא קשוב אליה – אולי אהובה שנפגעה, מי היא? זה מה זה לא חשוב, חשוב הקשב עצמו ומה שנובע, מילה קצת שומנית בהקשר זה, נובע ממנו.
בלילה זה שמעתי את בכייך בַּכָּר. אפשר לצחוק קצת מהפומפוזים הספרותיים – הם אינם יכולים לשמוע כאן שהוא לועג במלוא הטִפה גם לעצמו ומכנה קצת את עצמו [קצת] ... בַּקָּר. שמעתי את בכייך בַּקָּר ! הרי עוד מעט נראה שהוא חרש לחלוטין! שאין לו לב לשמוע! שלא יכול להיות לו לבב שומע [גם לא אם בו האשם ממש], אבל הוא כמובן... בַּקָּר!
אולי תהיינה לו מילים של בַּקָּרִים: פרדיגמה... מרחבים ליניאריים... דיכוטומיה...דיסונאנס... קואורדינאטות מודוסים...פרמנגנט האשלגן.... לא. המשורר ה- בַּקָּר מתחיל לבכות כמו פאריד אל אטראש ב"בנאדי עלייק" בתרגום הספונטאני הנהדר של אסתר ישורון: https://www.youtube.com/watch?v=tazIg994g0c
ואלתרמן בקיטש מופלא ובעברית צחה:
/ רעות וחנוקות בכית. / בלילה זה עמדתי בחלון הקר, / להיות איתך מבעד לזכוכית.
אלתרמן מפתה את הקורא לחשוב שהוא [הַבַּקָּר?!] מצא פתרון: אבל למעשה – בעצם אמירתו: "להיות איתך מבעד" הוא מצהיר שישנה מחיצה ואין-אונות: כאשר "איתך" הוא ברמה של "מבעד" המגבלה מובניית.
כאן מתפקדת הזכוכית על כל שקיפותה הטבעית לבטא הפעם את האטום ולא את המאחד, את המפריד ולא את המחבר. הבכי הוא כאן אישי. אישי לגמרי.
האמנם "דמעה היא דבר אינטלקטואלי"?! נתן זך שהעתיק מויליאם בלייק לא הסביר.
כי הזכוכית כאן מבטאת את החיץ, החוצץ, המחיצה – המחסום והפער הקיומי ["אקזיסטנציאלי", רציתם?!] שבין אוהבים מחובקים ביותר. לא כאב ולא צבע ולא טעם ולא רגשות ניתנים לתרגום במילים. אולי בגלל זה גם לא שירה. בכה על הַכָּר. בכה בָּקַר. המציאות לא תשתנה.
ובגלל זה! רק בגלל זאת – קיימת כל התרבות כולה.
דא עקא- אין מידה ומשקל לרגש. הרגש הוא כאדם: כוכב מרחף באינסופי היקום.
היום גם לאדם היהודי המאמין יש נישה מודולארית לבכי. מתוך השיר שלי "דוד מוכר את הכנור- רקוויאם לחוזר בתשובה" בספר "שם ומלכות" [הוצ' עקד 1990] כבר בשנים ההן זיהיתי את הבעיה:
"...כִּי עַכְשָׁו דָּוִד רוֹצֶה לִקְנוֹת דָּוִד חָדָשׁ :
וְהוּא קוֹנֶה אֶת כֶּתֶם הַזֵּעָה שֶׁבְּשׁוּלֵי מִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת.
וְנִגּוּנֵי בֵּית אַבָּא נִדְחָפִים מִזִּכְרוֹנוֹ בְּמַרְפֵּקִים שֶׁל גִּנּוּנִים בְּאִידִישׁ.
קוֹנֶה גַּאֲוָה שֶׁל נִרְדָּפִים
אֲשֶׁר יָבוּזוּ לִדְמָעוֹת שֶׁאֵינָן מְתֻיָּקוֹת לְיוֹם צוֹם
לְתֹם לֵב שֶׁאֵינוֹ נִשְׁלַף בָּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה..."
המסקנה העצובה היתה שבמרחבי הביצוע הדתי ב"מגזרים" הדתיים לגווניהם – למנעד הרגשי והיצירתי - אין בית מקדש. ואוי לה ליצירה הפיוטית המזרחית שבוחרת תמיד לייבב במנעדים שאבד עליהם הקלח. אבא היה אומר: העולם תבע הומניזם- תבע שוויון זכויות- נאבק על מעמד האישה- המציא את המושג זכויות אדם- קבע כמה חוקי יסוד- אבא ציטט את עאבד אל נאצר נשיא מצרים, שאמר אחרי מלחמת ששת הימים: כשאנחנו שיחקנו שש בש [משחק מזל] ושמענו אום כול תום, היהודים האירופיים שיחקו שחמט [!] ומוצארט. אבא הוסיף: ועדות המזרח? מה הם עושים ? מה עושים? שרים לאלוהים בשירים בכייניים מהג'אהיליה! אבא שלי לא הלך לסרטים הודיים. הבכי שלו היה הס. הס אחד ארוך.
הנה כאן באה השירה לעשות לנו שירות קטן: לנבור ולקושש ולנסות לגעת במה שחומק מכולנו.
אבל בואו ונקח את הזכוכית הזו בידיים- איך לא נשתות דם מהמטאפורה שאלתרמן יזניק לשמי השירה – שימו לב:
את הזכוכית מגייס אלתרמן בשיר אחר. בשיר האחר שמיד אפגיש אתכם איתו הוא ישנה רק צליל אחד ["פוֹנֶמָה" בפי הָאַבּוּ עָאלִי]: והוא יפיק משהו פוצע לב, שנברא מעולמות השיר העליון, תראו:
בשירו "שדרות בגשם" שימו לב מה קורה פתאום למילה ההיא זכוכית:
הִנֵּה הַזְּגוּגִית - שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ/ וּמִי בְּקִפָּאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?/ עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,/ הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
נכון! בשיר הראשון היא היתה "זכוכית" וכאן היא ממזרתה: "זגוגית"! שם ב-כ' וכאן ב-ג' . שם היא מתיימרת להיות זכה. זכוכה ...
כאן היא זגוגית - היא מזגזגת... מודוס חדש יש לה: זגוגית - מצלצלת ככוסות שבסיבוב כף יד מפיקים מהן צלילי נבל כוסות מפליא.
ואלתרמן, בַּקָּר מילים מופלא, מצליח להעניק לנו משוואה מרטיטה - בין הזגוגית לבין הנשמה.
הזגוגית מוגדרת כמוצק, מוצק אמורפי. בהפניה שאלתרמן מפנה לשמה הוא גורם לקורא להרהר בצליל "זגוגית", לחוש את הצליליות האמורפית הזו שמצד אחד היא קפואה כמוצק ומצד שני "דיפוזית" כמו שהאוהבים עצמם שואפים להיות אינדיבידואלים-מאוחדים - אור וחושך – הפרד ומשול – תרתי דסתרי – השלימות והחתך בעת ובעונה אחת, הרעש והאור – נראים שאינם שייכים לסדרת ההפכים הרעש שייך לשמיעה. אלא אם היפוכו של הרעש הוא השקט הנפשי, כמובן. וזהו האור שאהבה ואחדות ריגשית מקרינים אותו.
וכאן הכרית רטובה ומרור הבכי עושה את המאזין למשוגע:
ואת בכית כי רע. כי רע ומר, בתי. / ואת בכית עונייך וחדלונך, / אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי, /את השקוף וצח כחלונך. / ואת ידעת כי ליל וגם לא נע עלה / ורק נפשי קושבת וחולה. /
ורק עלי ביכייך כמו דורס עולה / ורק אותי בחר לו לאכלה...
למה היא בוכה? למה הוא מנסה לשוא להשקיטה? מהי עילת הבכי החולני?
לא באמת בעל משמעות לנתח ולמרס ככהנים בדם בעניין הזה. חשובה באמירה- שאפשר להלך בין אמפטיה לסימפטיה אבל הזולת ישאר מרוחק כי כך בנויה הנפש- להיות בודדה:
כי את המר ממר נשאתי באידי / ואת ביכייך כושל אני משאת. /איתך הוא בביתי! איתך הוא בביתי! /איתך הוא יחידי כמו בחטא! /
והנה מה שקורה לזכוכית שבהיותה זגוגית [במסגרת חלון! בשיוך לבית!] היא נושאת כישורי שקיפות וטהרה –
אבל כזכוכית:
רעייתי, אפלה בינינו הזכוכית, / קרבתי עוד. ורוח בי לא קם. / את ישנה בכר אשר עליו בכית. /
והס. רק עצמותי מכות נקם.
הנקם המוזכר פה הוא נקם המצפון המייסר, העצמות המכות בתוכו זו את זו.
המשמעות הפיוטית של ארבעת המילים האלה אינה יותר מגלישה למוטיבים של פאריד אל אטראש. את הנקודה היה צריך אלתרמן לסיים במילה הס. גם הס הוא בכי. הוא הבכי הכי בכי.
הבעיה בבכי שקשה לשים את הנקודה במקום. גם הדודות שלי, גם לא אני. מי יודע איפה לשים את הנקודה.
בבא ג'
עיין ערך בכי בספר שירי האחרון "עמק יזרעאל ירושלים":
סו
אָבִי עוֹלֶה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
וַיָעַל אָבִי יְחֶזְקֵאל בֶּן כַּדּוּרִי וְטוֹבָה לְבֵית עְזֵר מִבַּגְדָד לְשָׁעַר עֲלִיָּה
וַיָחַן תַּלְפִּיּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם
וַיִשְׂמַח בַּבָּתִים אֲשֶׁר עֳשָׂה לוֹ ה': בָּדוֹן וּפָּחוֹן וְשִׁכּוּן, וַיְקַדֶּשׁ.
וַתְהִי מַשְׂכָּרְתּוֹ שְׁלֵימָה מֵעִם ה'
אַךְ חֲסֵרָה וּמְקֻמֶצֶת
וַתֶבְךְּ בַּמִּסְתָּרִים נַפְשׁוֹ עַל נָוֵהוּ שֶׁחָרַב
וְיִשָּׂא לְאִשָּׁה אֶת בֶּרְטָה בַּת אֵלִיָּהוּ וְסָלִימָה לְבֵית כֹּהֵן
וַתִבְכֶּה אִמִּי עַל אִמָּהּ שֶׁנִּשְׂרְפָה בְּבַגְדָּד
וְיַעֲשׂוּ מִשְׁתֶּה בְּבֵית ה' אֲשֶׁר שְׁמוֹ מִנְחַת יְהוּדָה [מוּל הַשּׁוּק],
וְיוֹלֵד אֶת יוֹסֵף וְאֶת שׁוּלַמִּית וְדַלְיָה
וַיֶאֱתֶה טְבֶרְיָה וַיְצַלֵּם אֶת חֲדַר מִשְׁכָּבוֹ הַדַּל
וְהַשָּׁנָה תשי"ז וַיִיפֶן יִזְרְעֶאל
וַיָחַן מוֹשַׁב פְּרָזוֹן בְּחֶבֶל תַּעֲנָךְ
וַיֹסֶף וַיַרְא כִּי חוֹבְשֵׁי הַמִּגְבָּעוֹת שׂוֹנְאִים אֶת תּוֹצְאוֹתָיו תַּכְלִית שִׂנְאָה
וַיָּקָץ בְּחַיָּיו וּבְחַיֵּיהֶם
וַיִיפֶן מוֹשַׁב בָּרָק וְיַאֲהִיב תּוֹרָה עַל גְּלוּיֵי הָרֹאשׁ
וַיֹאהַב עֵץ וְשִׂיחַ וַיְשָׂמַח אֶת עֲפַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כִּי זָרַע בָּהּ זֶרַע, סִקֵּל אֶבֶן וּמְעַט אָרָה , מְעַט קָצָר, מְעַט קָטַף
וַתִלְחַשׁ אִמָּא מוּל הַסִּירִים וַתַּצֵּל מִן הָאֲדָמָה כָּל בּוֹטֶן
וַתְגָרֵשׁ פּוֹעֲלִים עַרְבִיִּים אֲשֶׁר לְמַלֵּא שַׂקֵּיהֶם בָּאוּ
וַיַעַבְרוּ יָמִים וַתֵאָסֵף אִמָּא בְּלִי קוֹל אֶל בֶּגֶד הֶעָפָר
וַיָעַל אַבָּא וַיַעֲשׂ לָהּ צִיּוּן בִּירוּשָׁלֵם
וַיָחְשׁוֹב [קְרִי: וַיָשָׁב] יְרוּשָׁלַיְמָה וַיְהִי עִמִּי יָמִים רַבִּים
עַד כִּי עֲזָבוּהוּ כֹּחוֹתָיו וַיְבַקְּשֵׁנִי: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי
וַיָבֶן וַיַּכֶּר וַיֵדָע וְיִפֹּל לְמִשְׁכָּב וַאֲלוּן בְּבֵיתוֹ יָמִים רַבִּים
וּמֵעָלַי בַּקּוֹמָה הַשְּׁבִיעִית
אֵשֶׁת חֵקִי וִילָדַי הַקְּטַנִּים
עַד בֹּא הַמַּלְאָךְ הָעִקֵּשׁ לִגְדֹּר וּלְסַקֵּל, לִמְסֹק וְלַאֲרוֹת אֶת הַנֶפֶשׁ
כִּי תָּמָר הָיוּ חַיֵּינוּ וְגַלְעִינָם כַּזַּיִת מַר
וַיְהִין הַמַּלְאךְ הַלָּז לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי
וְאָבִי אֵינֶנּוּ
וְכָלָה הַדְּבַשׁ וְחָרַב הַזַּיִת וְשָׁח הַתָּמָר וְהָפְכָה הָאֶבֶן צִיּוֹן לְצִיּוּן.
וְרִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה
וַנְשַׂחֵק תּוֹפֶסֶת מַחְבּוֹאִים וַנִתְנַכֵּר
וּמַה נוֹתַר עַל בָּמָתֵי אָרֶץ מרָאשֵׁי הַתֵּיבוֹת וְהַמֵּרְכָאוֹת
וּבָאוּ שְׁלֹשָׁה הַיָּמִים לַבֶּכִי וַנָמוֹת
וַנְחִי מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי
סח
הַזִּכָּרוֹן סֶלֶק סֻכָּר
וּכְלִיל הַחוֹרֵשׁ פּוֹרֵחַ בִּמְלוֹא וֶרֶד,
עִבְרִית לְבוּשָׁה וְצוֹחֶקֶת
וְיַם הַכֻּתְנָה- שֶׁלֶג הַקַּיִץ
וְשִׁיר רִאשׁוֹן
חֲרוּט בְּאוֹלָר עַל
גֶּזַע אֵיקָלִיפְּטוּס
וְאַחַר כָּךְ
עִבְרִית שְׁחֹרָה, כֵּהַת שִׁנַּיִם
עֹנִי, קֻפּוֹת בֶּכִי,
תַּחֲנוּנִים לְעוֹף לִכְבוֹד שַׁבָּת
רָצִיתִי לַעֲטֹף אֶת עַצְמִי
שִׁירַת חִבּוּר
מֵרֹב שֶׁתָּפַרְתִּי
יָצָא רַק קֶרַע.
בבא ד' נשברה הכותרת
הייתי השבוע עם דליה אחותי באיזור התחנה המרכזית של ירושלים. אמרתי לה: בואי נקפוץ לדודה לאה ודודה סעידה.
בתים ריקים מהדודות והדודים, ברחוב גדרה, עומדים שם. הדודות והדודים עברו מן העולם. אבל אנחנו באים להיווכח כי הזכרון רואה עדיין מה שהשיכחה מסתירה.
קפצנו. רחוב גדרה משקיף על ליפתא. קול מנועי המכוניות היה בא לכאן, בשנות הילדות, מהכניסה היחידה מתל אביב לירושלים. הגענו לירידה. כאן נצבו בשורה בתים מהם נמלטו הערבים ב1948.
הירידה התלולה עדיין כאן. אבל מורד ההר כבר אינו מוביל לליפתא. מחלפים חתכו את ההר וירושלים מתאמצת להיות פינת חמד.
ליבו של העם היהודי רוצה להיות פינה חמה. הוא תובע למשול בכיפה. כל זה בשעה שהכיפה עצמה נטולת כח למשול.
ואין שיחי סברס, השקדיות, התאנים, התרנגולות. צעדנו אני ואחותי כמו שנכנסים למערת הימים שהלכו לעזאזל בלי שאף אחד הרגיש.
פתאום ראינו את הבית של דודה סעידה- איפה הוא? היה שם סלע גדול ועץ תות. כאן עשו לי בר-מצווה. פתאום גם הבית הערבי מחופה האבנים הגסות, של האשכנזי החרדי, שהיו חלונותיו מצופים פחים, נעלם. ידענו כילדים שהם נחבאים מאחורי פחים כי היה להם ילד "משוגע" אבל כעת יש הגדרות: היתה לו תסמונת דאון.
הם התפללו כראוי אבל הוא היה משרבב את הלשון ומוציא קולות. והם הסתגרו. מה יכול היה אלוהים לעשות?! שני שיכונים חדשים, מגעילים עומדים כעת במקום הבית שלהם.
ואם הייתם רואים את החידוש הארכיטקטוני הזה של ירושלים הייתם מוציאים לשון גם אתם. אין הגדרה לכיעור ולירושלים שראינו שם. ומה יכול, עכשו, אלוהים לעשות?!
איך כל המתחם התכער. איפה המדרגות לדודה סעידה? איפה חלון המטבח שהיה בגובה מטר וחצי - כמו הגובה שלה- שממנו יצאו ריחות החמין והשיר: יָרוּשָׁלַיִם מַל דָּהָבּ - באינטונציה מזרחית?
יָרוּשָׁלַיִם מַל דָּהָבּ. חזרה על השורה כאילו במתכוון, כאילו אין ממש המשך.
"הבית של דודה סעידה" שנפטרה מזמן וכל הריחות והקולות והשמחות והעצב הם שנותרו באיזה שהוא מקום והעניקו לשממה שנותרה מהבית את השם:
הבית של דודה סעידה.
כך גם לגבי הבית של דודה לאה. גם הוא בית אבן שמיטב שנות הילדות עשו אותנו אבן מתוכו.
דודה לאה היתה אגדה מהלכת בו.
שי עגנון היה כותב "תהילה" הרבה יותר מפוארת לו הכיר את טבעה ואת שפתה של דודה לאה. לא הקמטים איפיינו אותה. לא שנאות של ליטאים וחסידים שרטטו את חריצי חייה, כדרך בני אירופה שסופריה עושים מהחריצים מרקחת כדרכם. משהו אחר לחלוטין. אבל גם שי עגנון שהילך בין החריצים בסמטאות ירושלים איננו. ואינה השפה והלשון והפצע הפתוח שאין לו חבישה וירושלים אינה כבר אם ואחות רחמניה.
הכניסיני תחת כנפך, דודה לאה. פעם הכנת חמין במעט שהיה לכם ולשלושה עשר ילדיך. בסיום הכנתו של החמין, התנפצה לפתע נורת הלהט שדלקה מלמעלה והאירה מעט את חיי המשפחה באורו הצהוב של אדיסון ההוא.
כל הזכוכיות הדקיקות נפלו לתוך סיר החמין שטרם בושל. ודודה לאה נגשת לחלון שפונה לגבעות הרחוקות של קבר שמואל הנביא, שהיה בממלכה הַהֲאשֶׁמִית ואמרה לאלוהים: ווָאלָה אְל עֲאוִ'ים! כל הכבוד לך אלוהים המתוק!
לשמואל הנביא לא הפריע הגבול.
ואחר כך הבטנו לתוך הבית של הדוד יהודה שהיה נוטר.
הבית עדיין עומד ללא פגיעה אנושה.
בית ערבי עם עמודים מופלאים ופיתוחי שערים של ארמון ואריחים מעוטרים. עיטורי פרחים וערבסקות מהימים שארץ ישראל היתה צרורה בצרור החיים לא פחות מאשר היום.
גם את זה יהרסו?!
למעלה על גג הבית המדהים הזה, גג רעפים אדומים, ניצב מבנה קטן מפתיע, גם לו גגון אדום ודלת זעירה, כולו כמו בית זעיר והדלת הזעירה- שובך ליונים שבאות אליו כמלאכים אמיתיים, חגות מעל העמק הפרוס ממול ושבות ומעפעפות וחודרות. מעין תיבת נוח לשעת חרום לבעלי הכנף האלה. עשרות יונים שכנו בו בשובך שבולט בצורה משתאה בשיאו של הגג. אין שם יונה אחת. למה שתהיה?
אנו הילדים הכרנו בליבנו הקטן בהוד החגיגה ההיא של היונים וזמן ראשית צמיחת התבגרותנו ושאיפתנו לפרוס כנפיים.
אני ואחותי התקרבנו אל דלת הבית הפתוחה מעט. משכנו את ידית הברזל המעוצב כאגרוף שאין בו ומעולם לא היה באמת יד פתוחה ואצבעות, רק אגרוף ערבי להקשה על הדלת לאורח או לבן הבית.
מי נמצא כאן, הרי דוד יהודה נפטר לפני שנים.
סודות אפלים וחבל תליה יש בסיפור שחותר מהבית הזה ועוד דברים משונים שלעולם לא אדע.
גרו כאן דוד יהודה, אשתו העצבנית רחל, אין קשר איתם. מתו הדודים מת הכל.
צבי, הבן של דוד יהודה ועליזה, אשתו השניה של צבי, חיכו הרבה שנים לילדים. הרופא בהדסה אמר לעליזה: יצמחו לי שערות על היד ולא תוכלי ללדת.
עליזה התעצבנה ואמרה: למה מי אתה שתגיד לי ככה? ירדו לה דמעות עד לרצפה. אתה לא אלוהים אדוני! היא אמרה לרופא.
וככה הגיעה לרב שאמר לה: תזמיני אותי לברית! ואחרי שנה היתה ברית!
וכשהילד גדל קנה לו כל מה שעושה אושר בחיים – אפילו חולצה של ביתר ירושלים. וקורס לאנגלית. וגיטרה חשמלית. ומערכת תופים הכי משוכללת.
יום אחד צביקה שקבל פנסיה מוקדמת מהטלביזיה שעשה בה עיצוב תפאורה, החליט לקנות בית בהתנחלות ששמה "אדם". אחרי שקנה את הבית עשה שם גינה ומחסן ומה לא? כל מה שאדם חולם היה לו: שטח אדמה שלו, פרטי. מכונית אוטומאטית. ילד וילדה שגם אותה הבטיח הרב.
היה מתווכח עם אשתו אם להכין שעועית או ממולאים.
יום אחד לקח חבל וראו אותו עושה נדנד במקלחת. הילדה ראתה את אבא שלה באויר מוציא לשון.
השעה היתה אחת עשרה לפני הצהריים בקירוב. הדלת פתוחה מעט. דחפנו בזהירות. מי נמצא כאן עכשו?
וראינו להפתעתנו ערימת ישֵׁנים שם על הריצפה. הם שכבו שם, בחורי ישיבה צעירים, עם גופיות ופיז'מות ותווי גוף שומניים-עגלגלים, ומתחתם האריחים המקסימים מימי 1948, שהשתרעו מאז, ללא התנגדות.
חול המועד סוכות והבחורים כנראה כבר נפנפו לולבים וערבות "אנא ה' הו-שי-עה-נא". מנומנמים על הריצפה, על מזרונים:
"בוקר טוב. אֶה, פעם גרנו כאן". נו, אז מה. "רק רצינו לראות". אין פה כלום. "התאנה בחצר?". מה יש לתאנה, אין תאנה. "נותנת פירות?" איזה פירות - - - ?! - - -
הם אינם יודעים אם התאנה שמאחורי הבית נותנת פירות. הם לא מרשים.
וליד הבית של דודה לאה היתה ההפתעה. עמדו שם באותה שעה שבאנו שם - איש בן ארבעים אולי ואני בטוח שעוד מעט אזכר למה שכחתי מי זה.
לפעמים השיכחה מאותתת שהעבר שעומד מולך אינו מחוק. מי זה - סביבו בנות בכל מיני גילים ופתאום מישהי צועקת: ואיפה עץ התות?!
כאן כבר נפלו העיניים אל הלב: אתה אולי אח של יהודה שרנצ'י? גם אתם באים לזכור מי חי כאן ומי רוצה לקום לתחיה?
האשה אמרה: כל הגוף שלי רועד. הוא אמר: אני בניתי את האבנים האלה. ושברתי את הסלע שהיה כאן. הם יהרסו הכל. בונים כאן שיכונים כאלה. הקבלן עשה כבר שתיים. סְתַּכֵּל שָׁמָה, סתכל, איזה עיר מגעילה. סתכלנו. סתכלנו והסתכלנו.
שרה כורדיה. כך קראנו לאמא של יהודה שרנצ'י.
זוכר את הקורקינט שעשינו מהקוגלגרים והסילקים?
הילדים של יהודה שרנצ'י הסתכלו בנו. בשנינו וגם באחותי והיה מובן שהם מתבוננים בנו כאילו אנחנו בניינים ישנים.
חול המועד סוכות. גם חגיגי וגם חורבני. והאוטובוס בתחנה המרכזית הקרובה יחזיר עוד מעט את אחותי דליה לעמק יזרעאל, לעפולה.
מתחת להר דהרו המחלפים ודרסו את הזכרונות בצמיגים מתוצרת סין, כנראה.
ככה נפגשנו - מתגעגעים שבאו באקראי לאותו המקום שבו ירושלים כבר איננה ולא האנשים שבישלו בה את חיי היומיום כשעברו ארצות וחיים כדי להיבנות מתוך המוות ולחיות עם קצה הנשמה.
והילדים? הם התפזרו לכל רוח. מישהו מחביא ציור. מישהו מחביא בכי. מישהו מחביא את מחבואו ונקבר בתוכו.
איזה סיפור.
נראה שאין לו סוף לסיפור. חסר סוף לסיפור.
כמו בית שאין לו גג. שאין לו כבר ריצפה. שנעקר המשקוף. שדרים בו רוחות זרות ולא יעזור כמה כבישים יִסַללו בירושלים וכמה מנהרות. אם נעקרה הדרך ההיא, נעקר איתה הזמן ונעקרו העיניים המביטות.
דודה לאה מביטה מהר המנוחות.
שני הורי, דודה סעידה, דוד יהודה.
איזה מזל שאין לנו בבית שלנו לא גפן ולא תאנה, לא אריחים ערביים מעוטרים ולא עמודים מפוארים, לא סברס ולא קולות מנועים נוהים בערגה לירושלים, לא שקדיות ולא תות, לא סלע גדול שחוצבים לאט, לא זכרון טראומאטי מהורים שנמלטו על נפשם לארץ ישראל ולא ביתן קטן עם יונים על הגג.
הנחש שהתפתל למטה היה מחלֵף עם פקק.
אחותי ואני עלינו בעליה שלפני כן היתה ירידה. עלִינו. וככל שהעליה הגיעה לשיאה ידענו שאין לנפילה שיקום. ולא יהיה.
ועוד משהו:
יבינו כל אחַי המזרחיים -
היחידים הם אלו שבעקבות המוטיבציה האישית שלהם, בכל חברה, בכל מקום בעולם -
הם שמובילים קודם את עצמם למצוינות - ולכן גם את החברה בה הם פועלים.
את הרמב"ם דחפה המחשבה שהוא צריך להיות גדול עולם - מגיל צעיר הוא מעיד על כך בכתביו.
את איינשטיין לא דחפה סבתא שלו. ואם היא היתה דוחפת הוא היה נופל ככל הנראה.
בכל חברה יש קודים חברתיים המאפיינים הצלחה.
בשבטי אוסטרליה, עד היום, מי שמוציא אש מסיבוב מקלות הוא מוצלח מאוד.
בדרום אמריקה יש ענקי רוח לגיטימיים שמוצלחותם היא בהיותם אלופי כדורגל.
אדיסון הועף מבית הספר - אבל: הוא נהג לקרוא בספריה ללא סוף... והפך לממציא אדיר.
ללא פעילותו לא היה אור בפיצוציות, לא בפאבים ולא במאיץ החלקיקים.
בכל התחומים של הדעת האנושית: גם בתחום הרוחני/גם הדתי/ גם המדעי/גם הכלכלי/ גם העיסקי -
המוטיבציה לרצות להשיג הישגים מחייבת מסירות ומיצוי כל המשאבים של היחיד.
לאחרונה קראתי ספר שמתאר את מאמצי המתיישבים בארץ בשנת 1914 להפוך את האדמות סביב הכנרת למעובדות. שמואל סטולר עדות מבקעת כנרת. בימים ההם סבא שלי בעיראק לא חלם לעלות לארץ. הם ישבו בבתי קפה, אכלו מעט וחיו בדלות. ושמחו ביחסי שכנות עם הערבים בשכונתם.
העולים מאירופה נטשו ערים שכבר ידעו מהו חשמל ורכבות מפותחות. הם באו לכאן במסירות למרות שידעו את איומי המחלות והמחסור. מה הם עשו? חשבו בגדול והלכו בגדולות: בדקו את האדמה. התאמצו להביא סוגי חוטרים של בננה ודקלים - נכשלו -
בדקו את חומציות הקרקע - סיקלו מאות טונות של אבני בזלת... עד שהפכו מקום שומם למקום מניב למה שמעולם לא צמח בו.
הם הניחו תשתיות של עם- יצרו את הקרן הקימת לשינוי נופי הארץ.
אף דמות רבנית אחת לאר התימרה להניע כך את גלגלי העם וההיסטוריה.
האירופים החילוניים חשבו על הסתדרות להגנת זכויות הפועלים
על ארגון בריאות.
על "טיפת חלב".
וההנהגה הדתית? להם סדר העיפויות הזה היה כפירה.
גם אלוהים התבונן והקשיב, לבטח הקשיב. ומליוני יהודים נפנפו לשלום ולא להתראות, להנהגה הדתית.
כך קרה גם להנהגת המזרחיים שכל המושגים של שינוי היו ממנה והלאה.
הספר הנ"ל שמתאר את המאבק החקלאי הוא ספר מתח אודות הולדת היהודי בישראל. מרתק שהאשכנזים אינם יודעים לתרגם לביטוי מוחץ כנגד המייללים המזרחיים: "אנחנו מקופחים יא-בא-בא"
מאלף לעיין ברשימות של אנשי המצויינות בכל התחומים וללמוד על זהות היחידים האלה.
שימו לב:
האלקטרונים של האטום אדישים לחלוטין למוצאו של החוקר אותם! אם זה בוזגלו או בורשטיין ...
אין זה מעניינו של השבב האלקטרוני מי אוגר בו בחוכמה אלפי מעגלים אלקטרוניים
בדרך מדהימה שהגיע אליה תוך חקירת האור...
מי שיצליח להגיע לכך עשה זאת בגלל דחף אדיר למצוינות והישגיות.
ברגע שהמזרחיים [ואני מזרחי] צועקים שפגעו בהם אני משועשע למדי - - -
אני קורא היסטוריה ואינני נותן לעובדות לבלבל את הכעס ה"משפחתי" והמראָה המשתקפת מול פני.
אני מצדיע למי שהמציאו את החברה הישראלית כשהארץ היתה בִיצה ויתושים.
מי שקלטו בשנות הצנע עליה המונית והמציאו כלכלה שתכיל את הכמות שתיהפך לאיכות. והדברים ארוכים.
אם טוב למזרחיים לרקד סביב מַנגַלים בנתיבות לעילוי נשמת הרב הצדיק בבא-סאלי אבוחצירה - זוהי זכותם!
"תרבחו ותסעדו - ותבלעו בשקט". ותברכו ברכה אחרונה, אמן.
כֵּן, כֵּן, הָאַשְׁכְּנַזִּים
הִמְצִיאוּ צוּרוֹת חַיִּיםקִבּוּץ קֻבּוּצִים
קְבוּצָה, תְּנוּעַת מוֹשָׁבִים...
לֹא שִׂחֲקוּ שֵׁשׁ בֵּשׂ
אַיְנְשְׁטַיְן לֹא אָכַל מוּפְלֶטוֹת
נָבְרוּ בָּאַבָּא שֶׁל הַמּוֹלֶקוּלָה
שִׂחֲקוּ עִם הֶחָתוּל שֶׁל שֶׁרְִדִינְגֶר
לֹא עָשׂוּ אֹכֶל בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית
לֹא טִיְּלוּ בְּפִּיזָ'אמָה.
נִלְחֲמוּ בַּקַּדַּחַת, כָּתְבוּ שִׁירָה
תִּכְנְנוּ מוֹבִיל אַרְצִי.
שָׁרוּ שִׁירִים לְמַמְטֵרָה.
בָּנוּ מָטוֹס, וְעַם, חָלְמוּ, נֶאֶבְקוּ
אֱלֹהִים אָמַר לָהֶםאַתֶּם אֲהוּבִים עָלַי:
הֵם זָרְעוּ נָטְעוּ וְהָעֵצִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׂמְחוּ
שַׁי עַגְנוֹן סִפֵּר אֶת סִפּוּר הָאַשְׁכְּנַזִּים וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַכְּאֵב.
דָּן שֶׁכְטְמָן שֶׁשָּׁר אֶת שִׁירַת הַגְּבִישִׁים,
כֻּלָּם אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְךָ סִכּוּי, אַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר
עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת רוֹאוֹת אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן מֵהַכַּרְמֶל וְהוּא צוֹחֵק.
יַקִּיר אַהֲרוֹנוֹב בֵּין נְגִינוֹת כִּנּוֹר גִּלָּה אֶת לַחַן הַקְּוַנְטִים,
אִילָן חַת נִצֵּחַ עַל הַמִּיקְרוֹ-אוֹרְגָּנִיזְמִים,
שַׂהֲרֹן שֶׁלַח כָּתַב תְּהִלּוֹת לַמָּתֶמָטִיקָה, תּוֹרַת מוֹדֶלִים וּקְבוּצוֹת,
אָלֶכְּסַנְדֶּר לֵוִיצְקִי דִּבֵּר יְשִׁירוֹת אֶל הַקּוֹלְטָן וְהָאֶנְזִים,
רוּת אַרְנוֹן לֹא שָׁטְפָה רִצְּפָה,
רִאשׁוֹנִית בְּשִׁמּוּשׁ בְּפּוֹלִיפֶּפְּטִידִים סִינְתֶּטִיִּים בְּחֵקֶר תּוֹרַת הַחִסּוּן,
דָּנִיֵּאל בַּארֶנְבּוֹיְם נִצֵּחַ וְנִצֵּחַ עַל הַזְּכוּת לְהַעְפִּיל וּלְנַצֵּחַ,
אַבְרָהָם הֶרְשְׁקוֹ, דִּבֵּר עִם הַחֶלְבּוֹן בְּאַרְבַּע עֵינַיִם, שָׁאַל אוֹתוֹ
שְׁאֵלוֹת אִינְטִימִיּוֹת שֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵעַ.
לֵיאוֹ זַקְס אֲשֶׁר דּוֹבֵב אֶת סוֹד תָּאֵי הַגּוּף
גִּלָּה לַכֹּל אֶת סוֹד חִיּוּתָם הַמַּמְאִירָה,
עָדָה יוֹנַת לֹא בִּשְּׁלָה קוּסְקוּס
רַק חִטְּטָה בַּקְּרִיסְטָלוֹגְרַפְיָה שֶׁל הַחֶלְבּוֹנִים,
הִשְׁתַּעַשְׁעָה עִם הָרִיבּוֹזוֹמִים, הַמִּשְׂחָק שֶׁלָּהּ הָיָה:
קְרִיסְטָלוֹגְרַפְיָה בְּאֶמְצָעוּת קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן.
מַה זֶה שָׁוֶה? לְשִׁפּוּר תְּרוּפוֹת, לְאַנְטִיבְּיוֹטִקה,
רֵאשִׁית הָאֹשֶׁר וְנִפְלָאוֹת הַמֹּחַ הָאוֹהֵב לַדַּעַת.
וִיהוֹשֻׁעַ יוֹרְטְנֶר שֶׁבָּא כְּפָלִיט מִמַּחֲנוֹת
יָכֹל הָיָה לִבְכּוֹת: סָבַלְנוּ, סָבַלְתִּי אֲבָל הוּא
שֶׁעָבַר מִגֵּיהִנֹּם אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֶעֱדִיף לִשְׁאֹל:
אֶלֶקְטְרוֹנִים - אָנָה תַּעַבֹרוּ: מֵאַיִן בָּאתֶם וּלְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים
וּבִפְנֵי מִי אֲנִי מַפְקִיד רוּחִי הַמֻּפְלָאָה.
לָהֶם אַצְדִּיעַ: לִרְפָאֵל לְוִין,כִימְיָה, לְחַיִּים סִידֶר, רְפוּאָה,
לְאַהֲרֹן רָזִין, רְפוּאָה, לְמִיכָאֵל סֶלַע, רְפוּאָה,
לְהִלֵּל פוֹרְסְטְנְבֶּרְג, מָתֶמָטִיקָה
לְאִילְיָה פִיַאטֶצְקִי-שַׁפִּירוֹ, מָתֶמָטִיקָה, לְמֵאִיר וִילְצֶ'ק, רְפוּאָה,
לְיַעֲקֹב בֶּקְנְשְׁטֵיין, פִיזִיקָה.
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים מַאוַ'אל, תַּעֲשׂוּ מַאוַ'אל
[תְּמוּנַת הַצַּדִּיק מִגַארְפִילְד זצ"ל, מְגָרֶשֶׁת עַכְבָּרִים!]
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים דַּרְבּוּקָה תְּנוּ לָהּ בְּאֶגְרוֹפֵיכֶם,
רַק אַל תְּיַלְּלוּ.
קראתי שי ל מואיז בן הרוש. הוא הולך לעיר ילדותו ומוצא שאין רחם ואין חלום למרות שהחלום בתוכו גדל למימדים אין סופיים. איך זה שאין רחם ואין רחמים? את ימי הילדות מכנים חז"ל במסכת שב בביטוי הכי מופלא בעולם: הילדות היא "כלילא דוורדא", כתר ורדים. והנה גם היא בוגדנית? אומרים ישנם נעורים והמילה נעורים קשורה לנעירה, לנעורת.
ובילדות נטועים הריחות, החלב של אמא, הדייסה בחורף והטעם של האוכל.
היה חלום - אומר גם ביאליק- וגם הוא אבד - והיכן הנעורים והיכן האהבה הכוכבים מרמים בכל לילה את כולנו. אמא שלי נשמתה עדן, היתה יודעת לעשות היטב מעיים ממולאים. אין סיכוי לנסות לתאר את הריח ההוא – הטעם- כל מילה אינה עשויה מהחומרים הראויים לדבר בזה. חלפו שנים רבות ופתאום באו המעיים הריקניים שלי ושל בני ביתי ובקשו להתמלא במה שלא נשכח בקישורי הטעם והריח המוצפנים במוח. והנה גילינו שאפשר לקנות מעיים. כאלה עם כל הצואה שחייבים לנקות ומעולם לא למדנו מאמא כיצד ובדיוק ואיך. קנינו מעיים. כמה ריח רע! איך אמא הפכה את זה למעדן? איך תרבות שלימה חגגה גם את הנעשה בסיר הפרטי ועד לקרבנות שעלה עשנם השמיימה?! בטלפון קל לקבל הדרכה מאיזה דודה. הוצאנו כנדרש את כל הזוהמה [צואה, ממש צואה]. טלפנו לדודה אחרת ושאלנו: ומה עושים הלאה? עשינו. עשינו במדוייק. והכנסנו לסיר. שלוש שעות בישול ופתחנו: ובסיר לא היה זכר למעיים שמילאנו בגעגוע. שום מעיים – הבטתי באישתי. כל העבודה?! חיטטנו בסיר ורק ערימת האורז וגרגרי הבשר המבויישים העידו שעבדנו על מעיים ממולאים אבל אין שום מעיים ממולאים... רק ריח החָרָה מהמעיים היה הוגן: הוא היחיד שלא זייף. כל השאר - עולם הולך ונאלם - באלף. וגם בעין. שתי האותיות הגרוניות בעברית שעומדות על עמוד תליה ואין בגרונן הגה - גם לא הגה מזרחי.