כותרת וסיפור / יוסף עוזר
הייתי השבוע עם דליה אחותי באיזור התחנה המרכזית של ירושלים. באה ממושב ברק לבקר. חול המועד סוכות.
אמרתי לה: בואי נקפוץ לליפתא, לדודה לאה, לדודה סעידה.
הדודות עצמן כבר עברו מן העולם. אבל עומדת שם אותה שורת בתים, בתי אבן שנבנו הרבה לפני קום המדינה, שלושה מהם תפס אותם דודי יהודה מיד בתום מלחמת השחרור. הערבים ברחו והוא תפס שלושה בתים שנהיו - הבתים שלו. גם מבגדד צריכים סבא וסבתא וכולם לברוח. גם הבתים שלהם יהיו של אחרים. ללא יכולת חזרה.
אני ודליה עוברים ליד בניין מגן דוד אדום. חוצים את רחוב המ"ג.
דליה אומרת – אתה יודע שגם משה דיין היה חלק מה-מ"ג שהבריטים עצרו?
לא. נמאס לי לדעת. אני, כל זה לא מעניין אותי.
אבל דליה מתעלמת ומוסיפה- תפסו אותם ביבנאל, בדיוק קראתי על זה, אמרו: "החשודים צעדו עם נשק להפחיד ערבים!". "החשודים היו מזוינים זיון מלא!".
נכון מצחיק? אמרה. אני זוכרת שהתחנה המרכזית היתה בבניין העמודים ברחוב יפו. אני מתה על ירושלים.
אני לא, אמרתי.
דליה: אתה לא. אתה כן!
הגענו למדרגות שבהם ירדנו גם לפני 30 שנה.
הבתים ריקים. הגענו לבתים הריקים. התקרבנו לחלון הריק ממנו הרחנו פעם את הקֻבֶּה של דודה סעידה. המבט עובר אל עץ התות, אל השקדיה, אל הטרסות. שידיים אלמוניות ערמו אותן אבן על אבן, אולי לפני מאות שנים. ובקרוב יחריבו הכל בכף נדיבה של בולדוזר. ראינו את גבעות ירושלים שמתעלפות כשמסתכלים בהן.
דליה דברה על הדודות והאוכל ואיפה גרים צאצאיהם אבל זה לא עניין אותי. הנהנתי.
רעש מכוניות המתאמצות להזדחל לירושלים, כחתולות לפני ציד, בא מרחוק. מהכיוון של הר המנוחות. משפחותינו לא נעלו את בתיהם כשנטשו בבהלה את בגדד ב-1951. שמו מפתחות על השולחן. אפילו תכשיטים, על השולחן, כי ממילא יחטטו להם וינשלו. אין להתעכב, ההיסטוריה ממזרתה, היא עלולה לקבל דום לב. ואם בורחים – בורחים. דודה לאה אמרה.
באה משפחה גדולה, משפחת עוזר. סבא כדורי וסבתא טובה, דוד דויד דודה לאה באו אל המקום הזה. באחד הבתים אותו תפס דוד יהודה שהגיע לבדו בגיל 17 לפני מלחמת השחרור יש בור מים. דוד יהודה היה נוטר. והוא תפס ברחוב שלושה בתים. מפחיד היה להתעסק איתו.
תמיד פחדתי מאשתו רחל. לא יודע למה. היה שם בלגאן. אחד יקח סמים, אחר יתלה את עצמו. בבגדד, בן 17, תפס ערבי מהאשכים וגמר אותו. סבא כדורי העיף אותו לפלסטין שלא יסבך אותם. היה בהגנה.
עד 1967, כשהגבול עבר קרוב לכאן, נבחו כלבים. כי כלבים נובחים בין גבולות של מדינות. כעת עץ התות גדל, פשט ידיים, ציפורים באות לשיר. בלילה תחזורנה אליו לישון.
דליה מהנהנת.
את יודעת איך קראו לרחוב של ההורים בבגדד? מאיפה שאדע? משיבה אחותי.
בערבית קראו לו פאראג' אללה!
פאראג' אללה? איזה קטע! אז מה זה? היא שואלת.
אני אומר לה: "רחוב ישועת אלוהים ".
"וואללה"! היא עונה. וחוזרת: ישועת אלוהים?
איך אתה יודע?
אני אומר לה:
-נכון גדעון הבן של דוד יהודה, לפני שנפטר גר בבית של דוד יהודה?
-אהה!
-אז הוא הזיז ארון שהיה בבית מזמן שהיו בו הערבים. פתאום נפלה גלויה שאבא שלח מבגדד לדוד יהודה, ב-1938 !
-ובגלויה היתה הכתובת?
-בגלויה! אבא רשם אותה ושלח ל שכונת בית ישראל חדשה, ירושלים פלסטין".
-וואי! התפעלה דליה.
הנה הרחוב, רחוב גדרה שבו הגיעה פעם ירושלים אל קיצה, צופה לעמק ליפתא. רואים את נחל יִתְלָה. והערוץ היפה שמכנים אותו נחל חלילים ובאמת הוא וואדי אַ-זָנָאנִיר, ויש לו אגדה על חתן וכלה.
תראי איזה כבישי ענק שוכבים עכשיו על ליפתא, מנסים להסתיר את מי שחיו כאן, כמו שהיה פעם ספר "כתיבת הארץ" זוכרת? כותבים את ההרים והוואדיות בדחפורים.
דליה שרה במנגינה: "נלבישך שלמת בטון ומלט"
- את זוכרת? אני שואל,
כך עושים גם בשכונת היהודים בבגדד בלי שירים כאלה. כאן מחברים בכבישים אדירים את ההרים שלא יגמרו לעולם. כמו התפילה של חנה שנס או סנש.
צעדנו אני ואחותי כמו שנכנסים לארץ פלאות. ממול רואים את רמות א', רמות ב', רמות ג', רמות ד'.
הכלבים שנבחו מ-א',ב',ג',ד' היו פעם כלבים ירדניים. היום הם לא ירדניים. ברמות המתחרדת אין כמעט כלבים.
הנה, אנחנו ליד הבית של דודה סעידה. בכניסה אליו שרידיו של סלע גדול שניסו לעקור בפטישי אויר. אבל הוא היה באמת ענק והוא התעקש. בכניסה חלון למטבח קטן, הנחיריים טועים לחשוב שריח הקֻבֶּה עדיין בחלון. והשיר שהיא שרה: יָרוּשָׁלַיִם מַל דָּהָבּ - באינטונציה מזרחית, יָרוּשָׁלַיִם מַל דָּהָבּ. חזרה על השורה כאילו במתכוון, כאילו אין ממש המשך.
דליה: תראה איזה יופי, האבנים של הבית
אני: הערבים היו קוראים לאבן הזו "מיזי יהודי".
דליה: והיום? גם יקראו לאבנים "יהודי"?
אני: יקראו לה אינתיפדה, אני יודע?
הבית קרוב מאוד למדרון התלול של ליפתא, בחוץ שני מפלסים בהר שפעם זרעו בהם הערבים חיטה. על האחד מהם בנה הדוד דויד לול, על השני התות והשקד. בבוקר היתה דודה סעידה שולחת להביא ביצה.
לבית קדמה רחבה קטנה עם הסלע העגלגל הענק. על ספסל שנחצב באבן ישבו דויד והפמליה לאחר יום עבודה ושיחקו – או קלפים או שש בש. מעולם לא שח-מט. מעולם לא ספר קריאה. הרבה כוס תה, במיה, קובה. מעט מאוד שיחות. אולי על כדורגל. ושתיקה.
דליה: אבל בתוך הבית הרבה טוב לב, אל תשכח.
על האריחים היה עיטור שהושלם רק כשהעין עקבה במשחק ההתחברות של מספר אריחים. בלי זה העיטור היה נראה נכה.
המעקב אחר השתלבות העיטורים ריתק אותי מילדות. עיטור ערבי, מזרחי. אבל הדודים שלי, האם הם היו מתאמצים ככה, שהריצפה שלהם תהיה יפה כזו? הם לא דברו על היפֶה. הם דברו על הצרות. בערבית.
דלי אומרת: החיים שלהם התהפכו, מה אתה רוצה! חבל שאי אפשר עכשיו להיכנס.
אמרתי: בואי נעלה עכשו לדודה לאה.
דליה אומרת: אבל קודם נראה את הבית של דוד יהודה!
אני אומר: אבל תמיד לא נכנסנו לדוד יהודה לפני דודה לאה.
היא אומרת: איזה מצחיק אתה!
ואנחנו עולים לכיוון התאנה וחולפים ליד בית האבן שהיתה בו משפחה אשכנזית חרדית. בבית הזה היו החלונות חסומים תמיד. פח חלוד היה עליהם, על הזגוגיות. פעם בחודש- חודשיים, יצא ילד, היה עומד בפתח. היו לו פנים משונות. הוא השמיע קולות. היתה לו כיפה שחורה גדולה. לפעמים מפיו ירד רוק. התנדנד קדימה ואחורה ומהמהם. אמא שלו יוצאת עם שמלה גדולה ובד על הראש ומושכת אותו פנימה ונעלמת. קראנו לו ביננו- "המשוגע". פחדנו לעבור ליד הבית הזה. הכיפה השחורה הגדולה, הלשון המשורבבת של הילד והפחים החלודים נראו לנו שייכים זה לזה. נטע זר.
אנחנו מדלגים על הבית של דוד יהודה. ועומדים מול חורבות דודה לאה. חורבות הבית של דודה לאה, העוני, העצבות, התפארת של המוסיקה ההודית שהתנגנה בפטיפון בזכות בעלה שקראנו לו "דוד מאיר" שמוצאו היה מבומבי.
שי עגנון היה כותב "תהילה" הרבה יותר מפוארת לו הכיר את טבעה ואת שפתה של דודה לאה. לא הקמטים איפיינו אותה. לא שנאות של ליטאים וחסידים שרטטו את חריצי חייה, כדרך בני אירופה שסופריה עושים מהחריצים מרקחת כדרכם. משהו אחר לחלוטין. אבל גם שי עגנון שהילך בין החריצים בסמטאות ירושלים איננו. ואינה השפה והלשון והפצע הפתוח שאין לו חבישה וירושלים אינה כבר אם ואחות רחמניה.
הכניסיני תחת כנפך, דודה לאה.
פעם הכינה חמין במעט שהיה. בסיום הכנת החמין התנפצה לפתע נורת הלהט שדלקה מלמעלה והאירה מעט את חיי המשפחה באורו הצהוב של אדיסון.
הזכוכיות הדקיקות נפלו, מעשה פלא, לתוך סיר החמין שטרם בושל. דודה לאה ניגשה לחלון שפונה לגבעות הרחוקות של קבר שמואל הנביא, שהיה בממלכה הַהֲאשֶׁמִית ואמרה: ווָאלָה אְל עֲאוִ'ים! כל הכבוד לך- אלוהים המתוק!
אינני יודע אם הנביא שנקרא הרואה, יכל לשמוע את דודה. לשמואל הנביא הגבול לא הפריע. וגם שמתי לב שיהודים מצווים הרבה לשמוע, קריאת שמע, וקול שופר. והנביא נקרא רואה. אולי מפני שכתוב ש"כל העם רואים את הקולות".
לא רואים אילן נאה, לא עננים מתגוונים באור זריחה או שקיעה אלא רואים קול. האוזן חשובה, העין, פחות. דודה היתה אומרת שבבגדד כל אחד היה רואה בלב.
אתה זוכר את זה או ממציא את זה? שואלת דליה. ומזרזת-
קדימה לבית של דוד יהודה!
-נכון שזה לא בית, זה ארמון? אומרת דליה.
אנחנו מתפעלים מהעמודים והכרכובים המופלאים בכניסה,
למעלה על גג הבית, גג רעפים אדומים. עליו עומד מבנה קטן, ביתן קטנטון, גם לו גגון אדום ודלת זעירה, כולו כמו בית זעיר ובעד הדלת הזעירה- יוצאים ובאים דיירים: יונים.
שובך מופלא. כמו תיבת נוח לשעת חרום.
איפה היוֹנים? תוהה אחותי. גבותי עולות ונושרות.
אני ואחותי התקרבנו אל דלת הבית הפתוחה מעט. דוד יהודה כבר נפטר. מי כאן עכשו? משכנו את ידית הברזל שמעוצבת כאגרוף, לא "יד פתוחה ואצבעות", היא עשויה על ציר – ומוכנה לאורח שיקיש כדי שהבעלים יגשו ויפתחו.
צבי, הבן של דודי יהודה חיכה הרבה שנים לילדים מאישתו השניה. הרופא בהדסה אמר לה: יצמחו לי שערות על היד ולא תוכלי ללדת.
והיא, היא התעצבנה והשיבה לדוקטור שטיפל בה שנים ארוכות: למה מי אתה שתגיד לי ככה? ירדו לה דמעות עד לרצפה. אתה לא אלוהים אדוני! היא אמרה לו.
והלכה באותו היום לרב מבנימינה שאמר לה: השנה את תזמיני אותי לברית! ובאותה השנה היתה ברית!
דליה אמרה: אני זוכרת, היינו בברית!
וכשהילד של צבי גדל הוא קנה לו כל מה שעושה אושר בחיים – אפילו חולצה של ביתר ירושלים. וקורס לאנגלית. וגיטרה חשמלית. ומערכת תופים הכי משוכללת.
יום אחד צבי קבל פנסיה מוקדמת מהטלביזיה שעשה בה עיצוב תפאורה, קנה בכסף בית בהתנחלות ששמה "אדם". עשה שם גינה ומחסן ומה לא? כל מה שאדם חולם היה לו: שטח אדמה שלו, מכונית אוטומאטית, ילד וגם ילדה שהרב ניבא שתיוולד בפסח וכך היה!
בבית החדש, בלי עבודה, היה מתווכח עם אשתו אם להכין שעועית או ממולאים.
יום אחד לקח חבל וראו אותו עושה נדנד במקלחת. הילדה ראתה את אבא שלה באויר מוציא לשון. בואי נקיש ביד הזאת.
השעה אחת עשרה לפני צהריים. דחפנו את הדלת בזהירות. צירי הברזל חורקים.
אנו מבחינים במבוכה בערימת ישֵׁנים על הריצפה. על כל האריחים המצויירים עלים ירוקים ואדומים, שכבו בחורי ישיבה צעירים, בגופיות- ציציות- ובפיז'מות. מנומנמים שכבו על מזרונים. בצידי הדרך מוטלים ערימות לולבים ערבות ואתרוגים.
-"בוקר טוב. אֶה, פעם גרנו כאן".
-נו, אז מה?
-"רק רצינו לראות".
-אין פה כלום.
"אפשר לראות למטה את התאנה..."
"תאנה, איזה תאנה"? - -
צעדנו החוצה. עמדנו בין הבתים. ליד הבית של דודה לאה עמדה איזו משפחה שלא היתה שם לפני כמה דקות ודברו בהתרגשות -
-זה היה ממש כאן! אני וסבא בנינו בידיים את המדרגות האלה!
ואיפה עץ התות?!
דליה אמרה: הם גם באו לעשות כאן ביקור זכרונות, אתה מכיר?
אמרתי: אני חושב שכן, לפני שהאדמה תרעד היא מזמינה את מי שאהבו אותה.
שאלתי את האיש שנראה כבן ארבעים: אתה אולי אח של יהודה שרנצ'י? גם אתם באתם לכאן כדי, ...?
האשה אמרה: כל הגוף שלי רועד. הוא אמר: אני בניתי את האבנים האלה. אני ואבא שלי שברנו את הסלע שהיה כאן.
בנינו לאמא מדרגות וחדר מהסלעים האלה, הם יהרסו הכל, בונים שיכונים כאלה. הקבלן עשה כבר שתיים. סְתַּכֵּל שָׁמָה, סתכל, איזה עיר מגעילה".
סתכלנו. אני ואחותי שבאנו באקראי לראות והם הביטו בנו, ובבניינים שלא יהיו כאן בעוד זמן לא רב.
שרה כורדיה. כך קראנו לאמא של יהודה שרנצ'י.
אחרי שתיקה הוא אמר:
זוכר את הקורקינט שעשינו מהקוגלגרים והסילקים?
הילדים של יהודה שרנצ'י הסתכלו בנו. בשנינו וגם באחותי.
חול המועד סוכות שיוצאים בו מדירת קבע לדירת עראי.
והאוטובוס בתחנה המרכזית הקרובה יחזיר עוד מעט את אחותי דליה לעמק יזרעאל, לעפולה.
ככה נפגשנו - מתגעגעים שבאו באקראי לאותו המקום שבו ירושלים כבר איננה ולא האנשים שבישלו בה את חיי היומיום כשעברו ארצות וחיים.
והילדים? התפזרו. מישהו מחביא ציור. מישהו מחביא בכי. מישהו מחביא את מחבואו.
נראה שאין לו סוף לסיפור. חסר סוף לסיפור.
כמו בית שאין לו גג. שאין לו כבר ריצפה. שנעקר המשקוף. שדרים בו רוחות זרות ולא יעזור כמה כבישים יִסַללו בירושלים וכמה מנהרות.
כאילו לא היו לנו לא גפן ולא תאנה, לא אריחים ערביים מעוטרים ולא עמודים מפוארים, לא סברס ולא קולות מנועים נוהים בערגה לירושלים, לא שקדיות ולא תות, לא סלע גדול שחוצבים לאט, רק הורים שנמלטו לארץ ישראל כמו יונים לביתן שעל הגג.
אחותי נסעה לעפולה. נשארתי להביט ולכתוב, לאט בא הערב ודלקו בגבעות אורות כמחרוזות סביב ירושלים. אישה שמתקשטת יותר מידי, נחשדת. במיוחד בחושך.
עלינו בעליה שלפני כן היתה ירידה. וככל שהעליה הגיעה לשיאה היה נראה שמה שהיה היה ומה שלא יהיה יהיה.