✧ מוזיאון המשפחותOZER FAMILY HERITAGE
יצירה משפחתית · משפחת עוזר

גירוש השדים / יוסף עוזר

הורדת היצירה בפורמט המקורי

גירוש השֵדים- [עיבוד חדש]  /יוסף עוזר  

א       

           אחרי שחזרתי מהמלחמה ב 1973 החליטה דודה דינה להכין לכבודי מגש מלא קטורת:

"כשאעלה לירושלים אביא משוק מחנה יהודה".

"אני יעשה לךָ בְּכוּר ואוציא לך אותם".

את מה תוציאי? מה זה בְּכוּר?

"בְּכוּר! אתה לא יודע מה זה  בְּכוּר?! זה עשן עם ריח טוב. עושים גחלים, אני שמה עליהם את הבְּכוּר, ויצא עשן. וזה מוציא את הכל".

מוציא את מה?

"את אלה..." רמזה ולא אמרה. והתגנבו לה גם חיוך בזוית הפה וגם פזילה בזווית העין... ועשתה תנועה סיבובית ביד.

פתחה את קופסת סיגריות הברודווי הגדולה ושלפה עוד סיגריה ארוכה אחת.

אז מי הם אלה? שאלתי שוב. והיא חייכה חיוך כשהסיגריה מתנדנדת, נמנעת מליפול למלכודת ולא לנקוב בשמם המפורש. אבל היא בטוחה שהם בתוכי. אני מאוד רוצה לשמוע ממנה הצהרה על שליטה בכוחות הדמוניים אבל היא מתחמקת כמו טייסת בקרב אווירי. אני מנסה כיוון חדש.

למה את חושבת שהם נכנסו בי?

"למה?! כי אתה מספר, אתה מספר איך ישבת במיטה ביום כיפור, בלי בגדים, נהנה מהשקט, שמה, איפה שהיית, איפה"?

בקונייטרה, ברמת הגולן.

"אִי! [נכון] בְּלְקונייטרה, אתה אמרת – לא אמרו לכם שום דבר, נכון?"

נכון!

"ופתאום נפלו פצצות? וחשבו שכולכם, בְּעִיד אְל בָּאלָלה, [חס וחלילה] הייתם מתים? אז מה אתה חושב, אני טפשה? אני שוכחת? יַעְנִי מכרו את החיילים שלנו – אלה שלמעלה! אני בעירק הייתי מחביאה רימונים ואקדחים בשביל שהבחורים יתאמנו, במחתרת, הייתי שמה כאילו את הסל של כביסה על הראש, הולכת, בא שוטר, מה יש לך? יש לי כביסה, בשביל זה באנו לארץ ישראל, לא בשביל יזרקו את החיילים שלנו כמו כלבים, אה? אני אלמד את הקצינים שלנו! ככה הכניסו לכם פחד, נכנס לכם בהלה וּהָיִי [ואלה]!".

אז למה את חושבת שאני משונה?

 

"מה אני אגיד לך"! אתה כל הזמן כותב. אצלנו מי כתב שירים? קמים בבוקר, הולכים לעבודה. ככה עושים כולם. אתה לא. ואתה גם מצייר, ואתה מכל דבר אתה עושה מהכל צחוק. ככה אתה. משונה. איך לא תהיה? איך הם בכו בטלפון, הראו בטלוויזיה: החיילים של מצרים נכנסים, החייל בוכה- תזרקו עלי פצצות, והקצין שלנו משקר – כן, כן, עוד מעט אשלח לך מָטוסים, משקר עליו, הָיִי מָה בּוּשה?! [זה לא בושה] ומה קרה שם? בר-לב עשה להם קו, איזה קו עשה? נהרגו כולם בקו של בר-לב! אמר להם שרון – הקו לא טוב! אבל היתה להם גאוה. למה בר-לב מהמערך ושרון לא מהמערך, פחדו ששרון יקח להם את הפרסומת, זה גאוה של מלוכלכים, אני לא צודקת"?!

רק תגידי לי במה נהייתי משונה!

"אמרתי לך, לא כמו כולם, זה משונה! בְּאַלָלה משונה... מתי תתחתן?! ... מלחמה לא עושה משונֶה? עושָה שֶׁ..."

שֶׁ- מָה?

"שראיתָ דברים רעים. סְמָאלָה עְלֶק, שחבר שלך נהרג. אתה לא יודע? ואז זה נכנס"!

אז מתי תוציאי?

"אחרי ירושלים. אעלה לירושלים, ערב ראש חודש, הולכת להר המנוחות, לראות את אַבּוּיִי [אבא שלי], את אְמִי [אמא שלי], כל הקרובים. נבקש, אביא, נעשה ברכות, אחר כך הולכת למחנה יהודה, קונָה אותם, ונעשה".

 

           דודה דינה היא דודה מהדודות האלה שאתה לא יכול שלא להתעלם מהעוצמה והאומללות שמחוברים להם יחדיו באישה הזו. אלמנה חסרת כל שבוחשת ומנהלת ומסובבת על האצבע הקטנה והחזקה שלה את המשפחה מקצה לקצה, שהיא המרכז הפיקודי של הזיכרון – מכירה את תאריכי הלידה של כל בני המשפחה:

"אבא שלך לא יודע מתי הוא נולד. מאיפה שיידע? הוא נולד בשבועות, בקיץ שאחרי הרצח של ראשיד עאלי! אז הוא יותר קטן בשנתיים".

בזכרונה גנאולוגיה מדהימה, ארכיון נייד תאריכי נישואין וגירושין, תאריכי פטירות, מיקומי קברים ברחבי הארץ, תאריכי טבילה של כלות, סיפורים שמאחורי הקלעים, אירועים בלתי ידועים אלא לאוזנה השומעת כל, וכמובן - מתכוני מטעמים מסובכים של מאפים, כעכים שאפילו לחור שבתוכן טעם אחר, תכסיסי בישול של מעיים ממולאים, משטחי עגבניות שפרסה על הגג לייבוש הוכיחו על מאגרי יידע נוספים, היתה פורסת מרבדי מישמש שיהפוך לקַ'מְרָדִין [לדר], בערב שבת הורידה לבית הכנסת כעכים ל"ברכות", לבית הכנסת של המבוגרים, לא לזה שכולם חובשים בו מגבעות ולא יודעים להגיד שלום.  

[אם תרצה לעשות חליפה, אני ייקח אותך לבית רומנו] ומי הם קרובי המשפחה של הירקנים בשוק שכאשר תזכיר אותם יחייך הירקן ויתן לה בשקל מה שהוא מוכר ב12 שקלים – איך הכל היא יודעת, וגם מה שכתוב בעיתונים. והיא לא יודעת לקרא! כאילו כישורי הקריאה שפותחו על ידי המין האנושי כדי לשמר את הזכרון, נועדו לו, לו ולא לה, שמסתדרת היטב גם כך.

 

פעם ראיתי כיצד היא מיטיבה להנות מיתרונותיה של נכדתה הכשרונית דפנה.

כשהתארחתי אצל הדודה דינה שתיהן ישבו יחד והייתי עד לדרך של הדודה דינה לפלס את שבילי העולם אליה, ללקט את המיידע הנחוץ לה. תמיד אמרה: "אני יודעת לעשות אוניברסיטה"!

 

מתגלגל לבית עיתון יומי, שעטפו בו איזה דבר? "דפנה, תקראי את מה שכתוב כאן, למדת היום בבית ספר? נראה אם את יודעת מה כתוב מתחת לתמונה של רבין"?

הנכדה משיבה להקנטה: אני בכתה ג' אני בטח יודעת מה כתוב! אבל דודה דינה רוצה להכיר את הסבטקסט, את המבע הסמוי, והמשולב, את בין השיטין, את מה שלא יסתירו ממנה, את מה שגזלו ממנה גברים שאסרו על נשים ללמוד קריאה במזרח המהולל בכל כך הרבה דברים. לכן היא משיבה:

"נכדה שלי, זה לא חוכמה לקרא, תראי גם לי שאת מבינה את החדשות"!

"אז מה כתוב מתחת לתמונה? זה לא יצחק רבין, זה"?

ואז הנכדה מקריאה בהטעמה ואז דודה דינה שומעת שבשביל שלום עם מצרים בגין יתן לסאדאת את כל סיני והיא כועסת:  

"עד לפירור! עד לפירור!" ומדגימה:

"כשאני בשוק אני עובדת על המוכר ואני קונה בפחות כסף והמוכר משתגע איך הסכים למכור! זה ראש ממשלה פוסטמה! ככה מוכרים וקונים? איך סאדאת עובד על הפוסטמה, זה בגין זה"?!

והיא מוציאה עוד ברודווי ארוך מהקופסה האדומה ומכניסה את הראש לתנור הגז בשביל להדליק אותה ואומרת לדפנה הקטנה – "הבנת בִּינְתִי? טיפש בן טיפש. חיילים שלנו מתו!".

בערבוב של ערבית ועברית: "בגין אַהְבָּל! חָרָא עְלֶנוּ [עליו], אַבֶּל עְלֶנוּ, פולני ולא חכם"!

 

ודפנה הקטנה שואלת- אבל בעיתון כתוב שככה יהיה שלום, אז העיתון טיפש סבתא?

"שלום יהיה?! רְמָד יהיה! את לא יודעת מה זה רְמָד? יותר טוב לא תדעי!

גם הלכו החיילים במלחמה בגלל הַמַּכְּלוּבָּה גולדה מִיאִיר וגם נתנו לְיִמַח שמם את כל סיני. מה עשה משה בהר סיני, בִּנְתִי [בִּתִּי]"?

נתן לנו את התורה! אומרת דפנה.

"נכון! אז איך נתן לו אְל מַהְבּוּל את כל סיני? מאיפה נביא נפט? הדם שלנו נשפך שם!

מי שמוכר ככה איפה השכל שלו? עירקי מוכר עמבה, לא מוכר ככה בחינם את ארץ ישראל".

ודפנה שכבר קראה את כל "חיי" של גולדה, שואלת:

ומי בחרו בבגין, סבתא? כל פרדס כץ. עירקים, מרוקאים, את בעצמך אמרת לי: רק בגין רק בגין!

בפה של דודה דינה סיגריית ברודווי הארוכה, נחה בזוית הפה. אפר ארוך שלא נשר, עדיין תלוי בקצה הסיגריה. היא מוציאה מהתנור כעכים. מטבלת את האורז לחמין.

פתאום היא אומרת-

"לא כל מה שאומרים בעיתון צריך להאמין. אז למה אני אומרת לך- "תקראי בעיתון"? ב ש ב י ל    ש א ת    ת ל מ ד י ".

 

"סבתא שלךָ נולדה בהצפה הגדולה בזמן עאבְּד אְל איללה ..."

לפתיתים שאכלו בשנות הצנע, היא קוראת בהערצה "אורז בן גוריון". כי "לאשכנזים היה פעם שכל שלכל הרבנים שלנו לא היה".

ומנמקת: "מי שמאכיל אנשים אלוהים עושה אותו מלך! בן גוריון האכיל את כולם, את אלה שבאו מהשואה שלהם ואותנו שבאנו לארץ בלי כלום".

ומצטטת:

"יש פתגם: הִכָּה אותי ובכה, עזב אותי- והלך להתלונן: דָרַבַּנִי וַבָּכַּא, סָבַּקַנִי וַאשְתַכַּא!

ככה הערבים, הם שעשו לנו התקפה! הרביצו לנו! ביום כיפור! חטפו סטירה והלכו לבכות! אם היו מצליחים, היו שוחטים את כולנו. למה צריך שיתנו להם את ארץ ישראל? לא אומרים לכם על זה בבית ספר"?

   

ב

 

1975, על ראשי עדיין אותו השיער משנת 1973, שצימח תלתלים ארוכים. על אורך השיער הזה טענה דודה דינה:

"למה אתם לא מסתפרים? אני יגיד לך! למה כי כל הצעירים באבל! לא, לא בגלל אופנה, מה פתאום, לא ביטניקים, אתה לא מסתפר כי כל הצעירים שהיו במלחמה, הם כמו באבל. העם בוכה... עשו לנו פצע גדול... וגם הכל בגלל גולדה... היא לא אהבה את המרוקאים... אז אלוהים שם לסאדאת בלב להרוג לנו חיילים... עונש על השינאה של המפלגה מערך. בטח אני צודקת! המרוקאים לא יהודים? אז כעסו קצת! לקחו קצת חלב מאשכנזים... וחילקו לעניים, מה קרה? אנחנו לא יד אֶחָד?"

והפתגם הגיע:

"כשהיד מאכילה את הפה, גם הזרת של הרגל שמחה".  

והיא שנאה  את הידים שאנחנו ידיים שבנו את המדינה, אז הכניסה לנו מחלה של אשכנזים: לשנוא. וכל הגוף התרקב, זה הכל ממנה, מהמערך! ומי היה החייל שבכה ככה בְּלְמִלְחָמָה של כיפור: - תציל אותי, יורים עלי..."

אמרתי: מקס ממן.

אמרה: "נכון! נכון, ממן! זה מרוקאי! נתן חיים שלו, בשביל הרמאות שלהם. זה שגולדה אמרה: לא נחמדים! אה? והיא בקשה: 'סליחה מקס ממן'? סליחה, עשיתי הסכם עם הכלב הזה, קיסינג'ר? חרא בַּלֶּבֶּן בקשה! היתה צריכה היא וכל המערך ללכת לקבר של ממן, לבקש סליחה. זה למה הלב שלהם לא כמו שלנו".

*********

 

"קולו השקט של קצין המבצעים של הגזרה המרכזית בתעלת סואץ, זה המכונה בקשר "24", בוקע מטייפ הסלילים הגדול: "כאן עשרים וארבע רות עבור."

מקס ממן, הקשר של מוצב חיזיון מבקש בקול ניחר: "אני רוצה אש מטוסים על כל הסוללה הזאת של הטנקים, מדרום לצומת שיחריבו אותם! שיחריבו אותם! עבור".

וקצין המבצעים האומלל נאלץ להוליך אותו שולל:

"כאן 24. תתאזר עוד כמה דקות בסבלנות. מטוסים יהיו מעליך מייד, לדפוק את כל הטנקים. עבור".

וממן מסביר באדיבות ש... עוד שעה הוא והבונקר ודאי כבר יילכו פייפן, זאת אומרת - יושמדו:

ככה שהמתח גובר, מה יקרה באגדה? מגיע הקליימקס: ממן, מרוקאי, אנטי גיבור ודאי, שאינו משורר, מתחיל להיות גיבור שייקספירי:

"עשרים וארבע שים לב. נכנסים עלי דרך השער. אני מבקש ארטילריה דרך השער ולאבטח לי את השער. עבור.... אני מקבל כדורים מעל הראש. לא יכול להיות שיהיה עוד שעה. תשלחו מיד מיד תגבורת עבור. אחרת אנו ניפול, מוקפים מכל עבר גם דופקים אותנו מכיוון השער. עבור."

בהרבה אגדות יש רגע שהסופר תופר היטב. זהו הרגע. הדמויות כרגע מדברות בשטף, אינן יודעות את תפקודן בהקשר הספרותי המרגש הנכתב במו פיהם:

"כאן עשרים וארבע. מייד אתה מקבל ארטילריה ומטוסים צריכים ...."

ממן: "עשרים וארבע אני לא יכול להרים את הראש לראות מה נעשה! תזרז את המטוסים! עבור!"

אבל אין. ממן לא יודע מה יקרה למולדת. מטר חיצי הרומאים הומטר עליו והוא עמד במצדה, גבו אל ים המלח ומבטו אלפיים שנה קדימה, צנח, מחורר בחיצים, ממתין לנבואת רבי עקיבא על בואו הודאי של יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד. במכשיר שמעו עדיין:  

"כאן עשרים וארבע. התאזרו בסבלנות. שבו בבונקרים. עוד מעט חיל האויר יתקוף..."

 

דודה דינה נרדמה לנצח. מותירה אותי מול המבוכה- האם שדים נבהלים או לא, ממעט קטורת? אני נמצא ברגע זה בשוק מחנה יהודה. בְּכוּר, מי יודע איפה קונים בְּכוּר? צריך להכין, שיהיה לי במחסן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

**********

 

ואז זה קרה.

באחד הימים בהם עליתי אליה לביקור, הדודה אמרה: יופי, באת! נכנסה למטבח ויצאה עם תבנית פח של מנגל, מלאה גחלים: "הבאתי"!

שמה את המנגל באמצע הסלון הוציאה ברודווי ארוך, הדליקה במצית את הסיגריה, הדליקה נייר והגישה לגחלים ונופפה בהם עד שהיו כתומות אדומות, ואני דרוך.

תעמוד כאן.

עמדתי.

לא, תשב כאן.

ישבתי.

דחפה מעט ברגלה את המנגל הבוער. והטקס מתחיל לצבור תאוצה. מה יקרה? האם תינתן לי הזדמנות בלעדית להביט בארכיטיפים של ממש לובשים צורה או פושטים ועפים מתוכי, אולי דמויות יונגיאניות כמו של קלפי טָארוט יעופפו בעוד רגע והיא תאסוף אותם כמו צייד פרפרים.

אמרה בזכות יוסף חיים עליו השלום ועוד שמות וזכויות .

ביד הימנית היה לה צרור עשבים וגושים שונים,

לאחר גמר הלחישות זרקה מבט לחלון, כמו אמא שלי, כשרצתה לדבר ישירות עם אלוהים. ואמרה בערבית יתן לך אלוהים את רצונו הטוב כרצונך, בזכות אבותינו [אמרתי: אברהם יצחק ויעקב] והיא חזרה: אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו... הביטה בי ואמרתי שרה, חזרה אחרי: שרה, רבקה, וחזרה: רבקה, רחל, רחל, לאה, לאה ומייד השליכה מה שהיה בידה על הגחלים.

ומכל המנגל העלו הגחלים סערת עשן לבן, מתקתק, פתאומי, שמילא בהרף אחד את החדר כולו ואני כמו נעלמתי, לא ראיתי דבר- כאילו קמתי נביא לישראל. והחדר עשֵׁן, כולו כענן שהחל לזחול גם דרך החלון החוצה – להתבשר לעולם... גם פתח הדלת לא נראה, לא החלון הגדול שפתוח לרחוב הראשי, לא קירות החדר. איפה את?

נעלמה הדודה.

אני פה, אל תפחד...

לא מפחד! דודה, נראה שמהעשן הזה דווקא הם נכנסים יותר עמוק... לא?

כמה עשן? ככה הייתם עושים בעירק? זה מוציא שדים?

זה כיף לא נורמלי!

דודה הבלתי נגלית, השיבה בחצי צחוק חצי ייאוש- מאי שם:

מָה קְ'לְתוֹלָכְּ- שפירושו הרי אמרתי לך - לא נורמלי!

העשן שלא פג ריחף סביב –

זה נהדר ויפה הקווים של האור עושים צורות באויר.

דודה דינה עדיין נסתרת: עושים לו בְּכוּר להוציא את הג'יני והוא מסתכל על הצורות!

וואלה, לך לא יעזור שום דבר!

האור החל לפלח את העשן שנעשה קליל יותר ויותר. חלק מהעשן עלה אל התקרה ושוטט עליה, חלקו נח על הריצפה סביבי כמו שכתוב: ושוליו מלאים את ההיכל.

מחותל בעשן שנמוג לאיטו נדמיתי לרגע, נישא על כנפי חיזיון מופלא, ששום שאר רוח לא היה בו באמת, למעט זו שפיזרה את אחרון העשן מן החדר.

 

ג

יום אחד גילינו שהחמין המופלא שלה, שהוגש בשבת, נעלמו ממנו התבלינים שלה. היא לא הוסיפה את התבלין שהמציאה, העשוי מעלי כותרת של וורדים אדומים. כך החלו השדים לעשות בה שַׁמּוֹת.  פעם קראה לי בשם שאינו שלי, תקנה את עצמה, צחקה, אבל הבנתי שהארכיון מתחיל להתמוטט. שדים מתחילים לבעבע: כעכים נשרפו פתאום בתנור. פעם אבדה את הדרך ושכן הביא אותה לבית.

הסיפור על דודה דינה הופך להיות למנגל הגדול. כל מילה בסיפור היא גחלת כתומה אדומה. הזכרון הוא הערפל הֶעשן. הוא עולה למעלה וחלקו למטה- שוליו מרוקנים את ההיכל.

כשבקרנו אותה בבית החולים הגריאטרי היתה בוהה ואומרת: "נסעו ללבנון, השאירו אותי בבגדד, יהודה אחי יקח אותי, גם אני רוצה לנסוע איתם לביירות" - - - והארכיון הגדול שלה מגלה מה יכול היה להיות המזרח התיכון אילו היה לנו מנגל גדול דיו בשביל השדים כולם.

דפנה אמרה: שדים אוהבים בקבוקים, ואתם עברתם לשקיות ניילון.

הכאב והצחוק התערבבו יחד.

והשדים, באמת, איפה הם? מי יצביע על קיומם הוודאי, כשישובו עם שוב המלחמות, מי יפייס אותם בקטורת, מי יגלה אותם כשצחוקם האילם יתעבה-יתסוס, כשידעך, יפעפע וימוג מתחת לשיער המתארך, או מתקרח, בתוך השירים והציורים והקינות?

 

הגחלים כבויים מתחת לכיור. כשמישהו ישוב פעם מאיזו מלחמה, אם יכתוב שירים, אם יצייר, אם יעשה צחוק, הוא כבר לא יהיה יותר "משונה". הפסיכולוג לא יעשן ברודווי כזה ארוך. הוא יאמר לו:

אתה נורמאטיבי. או משהו דומה. "אני לא משונה"? לא! ישיב הפסיכולוג באופן פסקני. אנחנו משנים את ההגדרות של מה שהיה נחשב פעם סטייה ומחלה. אתה בסדר. כולנו בסדר. הכל בסדר.

ושד שנותר בי מקריא לפני סיפור שלא היה ולא נברא, כמובן:

     

"קולו השקט של קצין המבצעים של הגזרה המרכזית בתעלת סואץ, זה המכונה בקשר "24", בוקע מטייפ הסלילים הגדול: "כאן עשרים וארבע רות עבור."

מקס ממן, הקשר של מוצב חיזיון מבקש בקול ניחר: "אני רוצה אש מטוסים על כל הסוללה הזאת של הטנקים, מדרום לצומת שיחריבו אותם! שיחריבו אותם! עבור".

וקצין המבצעים האומלל נאלץ להוליך אותו שולל:

"כאן 24. תתאזר עוד כמה דקות בסבלנות. מטוסים יהיו מעליך מייד, לדפוק את כל הטנקים. עבור".

וממן מסביר באדיבות ש... עוד שעה הוא והבונקר ודאי כבר יילכו פייפן, זאת אומרת - יושמדו:

ככה שהמתח גובר, מה יקרה באגדה? מגיע הקליימקס: ממן, מרוקאי, אנטי גיבור ודאי, שאינו משורר, מתחיל להיות גיבור שייקספירי:

"עשרים וארבע שים לב. נכנסים עלי דרך השער. אני מבקש ארטילריה דרך השער ולאבטח לי את השער. עבור.... אני מקבל כדורים מעל הראש. לא יכול להיות שיהיה עוד שעה. תשלחו מיד מיד תגבורת עבור. אחרת אנו ניפול, מוקפים מכל עבר גם דופקים אותנו מכיוון השער. עבור."

בהרבה אגדות יש רגע שהסופר תופר היטב. זהו הרגע. הדמויות כרגע מדברות בשטף, אינן יודעות את תפקודן בהקשר הספרותי המרגש הנכתב במו פיהם:

"כאן עשרים וארבע. מייד אתה מקבל ארטילריה ומטוסים צריכים ...."

ממן: "עשרים וארבע אני לא יכול להרים את הראש לראות מה נעשה! תזרז את המטוסים! עבור!"

אבל אין. ממן לא יודע מה יקרה למולדת. מטר חיצי הרומאים הומטר עליו והוא עמד במצדה, גבו אל ים המלח ומבטו אלפיים שנה קדימה, צנח, מחורר בחיצים, ממתין לנבואת רבי עקיבא על בואו הודאי של יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד. במכשיר שמעו עדיין:  

"כאן עשרים וארבע. התאזרו בסבלנות. שבו בבונקרים. עוד מעט חיל האויר יתקוף..."

 

דודה דינה נרדמה לנצח. מותירה אותי מול המבוכה- האם שדים נבהלים או לא, ממעט קטורת? אני נמצא ברגע זה בשוק מחנה יהודה. בְּכוּר, מי יודע איפה קונים בְּכוּר? צריך להכין, שיהיה לי במחסן.