✧ מוזיאון המשפחותOZER FAMILY HERITAGE
יצירה משפחתית · משפחת עוזר

סיפורו של יחזקאל עוזר — מושב ברק

הורדת היצירה בפורמט המקורי

arbelee@hotmail.com          פורסם ב עיתון מושב ברק, העורכת אסתר אמרגי ארבל    0523765287

.....................................................................................................................................

 

אבי- יחזקאל בן טובה וכדורי נולד בבגדד בערך בשנת 1922. משפחתו גרה ברחוב בעל השם המדהים: פאראג' אללה, שפירושו "תקוות אלוהים". בתקופה ההיא בבגדד היהודים השפיעו על התרבות והכלכלה העירקית. הם דימו שהנה הם יזרימו דם חדש בעירק אך מהר מאוד, בעקבות הפרעות בערב שבועות בשנת 1941 הם הבינו איפה יזרום הדם, ושהתקווה היחידה שלהם היא, למרות הכל, הצטרפות לתקוות האלוהים החדשה שהחלה להתרקם בארץ ישראל.

כך אבי הצטרף לתנועת "השורה" שפעלה במחתרת בבגדד, החל להתאמן בנשק ולימד עברית. שני מעשים אלה היו עלולים להוביל אותו לגרדום בכיכר העיר. במחתרת, בין לומדי ולומדות העברית פגש אבי את העלמה ברטה בת אליהו וסאלימה כהן. המשפחה דברה על אירוסין ועם העליה לארץ ישראל  ב1951 באו בני הזוג בט"ו בשבט בירושלים בברית נישואין. נישואין אלה  היו נטיעתם הראשונה בארץ ישראל. אני, פרי הביכורים ושתי הבנות, אחיותי, הלא הן שולמית ודליה שהיתה לבת ממשיכה במושב ברק.
דימוי מתוך היצירה arbelee@hotmail.com פורסם ב עיתון מושב ברק, העורכת אסתר אמרגי ארבל 05237
 

תחילת מגוריהם היא במעברת תלפיות בירושלים. מגורים בצריף העשוי פח.

יש המתלוננים על קיפוח אך אבא הדגיש תמיד בהתפעמות רבה את המנטאליות האשכנזית שהשכילה ליצור כלים לקלוט אל תוך המדינה הצעירה את מליון העולים-פליטים שבאו מארצות המזרח.

מהמעברה נותרו תמונות לזכרון. אבא החל לעבוד כמורה מגיל 17 בבגדד. היתה לו דעה ברורה שחינוך צריך להיות שופע השכלה ורגיש לתהליך המכבד את הילד. באותם הזמנים, לא נחטא לאמת, בתלמודי תורה היכו ילדים. אבא החל ללמד בתלמוד תורה "פרדס הילדים" בבגדד וכבר שם הכניס נורמות נאורות ששללו לחלוטין את המכשיר שנקרא "פאלקה" שבו קשרו תלמיד לשם הכאה. לא רבנים שללו את הדבר אלא מורה צעיר עם נפש רגישה, אבי, יחזקאל, שבארץ המשיך לעסוק כמחנך בבית ספר "יסודות התורה" של אגודת ישראל.

היה זה בית ספר המסונף לפלג החרדי המפולג מכלל ההוויה בארץ. המנטאליות החרדית היתה זרה לרוחו של אבא. הזרות לכלל הישראליות לא תאמה את רוחו והוא הצפין לטבריה, שם עסק בחינוך ילדים ספרדיים שמכתביהם המעידים על אהבתם, ותמונותיהם מהימים ההם מצויים באוספיו ומעידים על עוצמת תרומתו ואהבתם של חניכים למחנכם.

אימי נשארה בירושלים, שם עליתי לכתה א' בבית הספר הדתי "מסדה" בקטמון. אבא ואמא היו רחוקים זה מזה וכזוג צעיר מצוקתם היתה קשה. אבא ביקש ללמד במוסד חינוכי פחות מרוחק מירושלים והועבר למושב אביטל. השנה היתה 1959 ביקור של עולים ממושב קרוב וחדש הרשים אותו מאוד – עולים דוברי צרפתית, השפה שאותה למד עוד בבגדד, הרשים אותו: אנשים נעימי סבר ומפגיני תרבות. אבא הזעיק את רעייתו וילדיו למושב. בשנת 1960 באה משפחת עוזר, בערב, לצומת נידחת בכביש הסרגל ועמדה בחשיכה גמורה ליד סככה שנראתה כתחנת אוטובוס עם המספר: 51.

פתאום ממול, נשמע מתוך האפלה רעש אוטובוס ונראו שני קרני אור עצומות שנאחזו באבק הרב וסינוורו אותנו. האוטובוס עשה סיבוב שמאלה ועצר. הורי עלו ואנחנו, הילדים, מביטים בהפתעה בתוי הפנים הצפון אפריקאיים שהיו חדשים לנו. מכאן ואילך יהיו  חיינו החדשים תולדה של מפגש הגלויות הזה וכאן תתעצב זהותה של משפחת עוזר, במושב ברק, בעמק יזרעאל.  

כאן אבא פעל כמחנך בבית הספר היסודי והוא ואמא לא הפסיקו לחלום לעלות לירושלים...

כאשר כמעט ועשו זאת באו לבתינו משלחות – אני זוכר את ויקטור פרץ ע"ה ואת משפט המפתח שלו: "אנחנו נעזור לך להיות חקלאי כמונו. גם אנחנו לא באנו חקלאים."  מהמרכז בו היו בתים זעירים, עברנו אל הבית הזהה במראהו ומספרו 14.

כאן למדנו לקבל אפרוחים לבית האימון. להכין להם מצע נסורת. להקשיב לקילוח הממטרות בחלקה א' ולזהות בשינוי הקול של המים בעיה שמחייבת טיפול גם באמצע הלילה. אבא אמר: לא יכולתי לחלום שיתקיימו בנו מילות השיר ששרתי לך בלילה: " שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,/ אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה./ עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע...." שבהמשך אומר: "מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,/  בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב. הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,/ תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו"...

למדנו שעופות מקבלים מחלות וצריכים לתת להם זריקות ועשינו גם שטויות שאסור לגלות:

פעם, בלילה, שמנו לב שהעופות עושים קולות מוזרים של חנק. לא היה נעים להעיר שוב את אדון בן אסולי. מה עושים?!

אבא ואמא ואני חככנו בדעתנו: אולי האבנים שבתערובת גדולים מידי???

מיד שפכנו את החביות וליקטנו את מאות האבנים לערימה! לא הסתפקנו בזה... כל תרנגולת שעשתה קול חרחור זכתה מאיתנו ל...כפית שמן להקל עליה... עד שיעלה הבוקר ונפגוש את אחד השכנים, או את אדון בן אסולי.

כשאמרו לנו שזוהי מחלת לרנגו – הזדרזנו להסתיר את האבנים שהוצאנו בעמל רב כל כך, בגלל אבחון לקוי כמובן.

 

אלו היו חבלי הקליטה של חקלאים שבראו את הארץ מחדש.  ילדים רבים עברו תחת שבט חינוכו של אבא.

 

ואצל אמא שמות של מירשמים: "עוגה נינט" "עוגה לאה בן אסולי", " עוגה בן אבו"  שמות שחושפים קשרים ואהבה רבה לשכנים שהקיפו אותנו. יחזקאל וברטה עוזר הפכו לחקלאים והתאהבו בקרבת האדמה, באיקליפטוסים, בקולות התרנגולות ובשקשוק הממטרות.      

 

.........................................................................................................................................................

 

 

ממחברת המתכונים של אמי:

 

מתכון שכותרתו:

עוגיות מתוקות, לאה בן אסולי:

שלב ראשון- הבצק:

 

כוס מים אחת * חצי כוס שמן  * מעט מלח * קמח "כמה שיחזיק" *

 Cassie Blanca

לפתוח עלים דקים ולתת להם קצת להתיבש, כשעה.

 

שלב שני- המילוי:

לכל כוס שקדים חצי כוס סוכר * קליפת לימון *וביצים שלימות, "כמה שיחזיק" כלומר: שלא יהיה דביק!

 

ההכנה: מעל כל עלה, בעזרת כף נשים מרגרינה מומסת ומעליה נפזר קמח. באופן זה נכין שלושה עלים – אחר כך נקפל פעמים ונפתח בעובי של חצי סנטימטר. נחתוך לריבועים, נמלא בתערובת השקדים ונסגור ונהדק.

כעת נעבור לטיגון! השמן יהיה חם כי אהבה אוהבת חום.

אהבה אוהבת גם סירופ ושמלקקים. אז לטבול וללקק.

 

 

 

דימוי מתוך היצירה arbelee@hotmail.com פורסם ב עיתון מושב ברק, העורכת אסתר אמרגי ארבל 05237
 
דימוי מתוך היצירה arbelee@hotmail.com פורסם ב עיתון מושב ברק, העורכת אסתר אמרגי ארבל 05237