מקורה של משפחת גרגיר הינו במגורשי ספרד ו/או פורטוגל, אשר התיישבו בתורכיה וכנראה אף ביוון. עליתם של בני המשפחה לישראל התבצעה מן העיר איזמיר שבתורכיה, אולם ככל הנראה בני המשפחה הגיעו לאיזמיר משתי ערים סמוכות: מניסה (מגניסיה) וטיאתירה.
עדות מסויימת קיימת גם להמצאות בן/בני משפחה אף בעיר סלוניקי שביוון במאה ה-19.

בן משפחת גרגיר המוקדם ביותר הידוע לנו הינו יהושע גרגיר, אשר נולד ב 19 באפריל 1862 בעיר מניסה שבתורכיה. יהושע גרגיר נישא לקאדן נחום (1866-1943), ולהם נולדו ארבעה ילדים:
בכורה (1882), ראובן בכור (1887), ניסים (1889), ומאיר (1891).

חיי היהודים באיזמיר
( מתוך: הספרייה היהודית הוירטואלית )

עם כיבוש האיזור על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1424 יהודים רבים החלו להתיישב בערי האיזור. שני סולטנים עות'מאנים אף הזמינו את יהודי מערב אירופה הנרדפים (במיוחד ספרד ופורטוגל) להגיע ולהתיישב בתחומי הממלכה. רבים מהיהודים הללו התיישבו בסלוניקי, מניסה ותיר. אבל באמצע המאה ה-16 יהודים החלו להגיע גם לעיר הנמל של סמירנה.
עד למאה ה- 17 איזמיר (סמירנה) הפכה לחת ממרכזי המסחר החשובים ביותר בלבאנט, ובשל כך משכה סוחרים יהודיים רבים, ונוסדה בה קהילה יהודית באורגנת בשנת 1605. עד לתחילת המאה ה- 17, יהודים הקימו את בתי הכנסת שלהם, ויצרו קשר עם קהילות יהודיות אחרות באימפריה העות'מנית. יהודי איזמיר הגיעו ממקומות רבים. חלקם הגיע מהערים הסמוכות כמו מניסה, תיר וסלוניקי, בעוד שאחרים הגיעו ממקומות רחוקים יותר, כגון: איסטנבול, צפת, אנקרה, יוון,איטליה, והולנד. יהודים אחרים מאיזמיר היו פורטוגלים אשר המירו את דתם בעיקבות הרדיפות,עזבו את חצי האי האיברי, וחזרו ליהדות. בשנים 1620-1630 יהודים אלה הקימו בית כנסת בשם פורטוגל-נווה שלום, אשר לימים התפצל לשניים: פורטוגלי ונווה שלום.
בשנת 1626 נולד באיזמיר שבתאי צבי, מייסד תנועת השבתאות, אשר הכריז על עצמחו כמשיח, וגייס אלפי חסידים.
יהודי איזמיר היו בעלי מעמד של "דימים". הם נהנו מחופש פולחן דתי, והיו רשאים להפעיל מערכות חינוכיות ודייניות עצמאיות. כ"דימים" הם שילמו מס גולגולת שכונה "גיזיה" בתמורה להגנה שלטונית. אך ככלל הם חיו חיים עם מעט מאוד מגבלות בתחומי החירות האישית.
יהודי איזמיר חיו בעיקר סביב השוק "קמראלתי באזאר". היו ליהודי איזמיר חיי קהילה פעילים מאוד במאה ה-17, אשרכללו שישה בתי כנסת שונים, ובהם: קהל בקיש, קהל פורטוגלנונווה שלום, קהל פינטו, קהל גברת אשר נוסד בעשור של 1660 וקיים עד היום, קהל אלגזי, וקהל אורחים.

המאות ה- 18 וה- 19
בשנת 1772 פרצה שריפה גדולה באיזמיר, אשר כילתה את כל בתי הכנסת בעיר. הארוע החל תהליך של התפוררות המבנה החברתי ומשפחות רבות נאלצו לעקור לאיזורים אחרים של העיר. רק בשנת 1792 נבנו בתי כנסת חדשים אשר החליפו את אלו שנשרפו. שלושה בתי כנסת חדשים נוסדו: שלום, ביקור חולים, ועץ חיים. התפוררות המבנה החברתי של יהודי איזמיר בתקופה זו היתה גם פועל יוצא של התרחבות הפער בין העשירים לעניים. בעשור של 1840, קהילות החלו להתגבש על בסיס גילדות מקצועיות במקום על בסיס בית כנסת מסויים, וופערים חברתיים מבוססי מעמד החלו להתפתח.
במהלך העשור של 1860, יהודים ייסדו מוסדות משלהם, כגון בתי ספר ובתי חוליםוהקהילה החלה להתפתח. בשנת 1873, האירגון האירופי "אליאנס יזראליט אוניברסל" הקים בית ספר יהודי לנערים, וחמש שנים אחר כך הקים בית ספר יהודי לנערות.האירגון נוסד במקור בשנת 1860 מתוך תקווה לשפר את ההשכלה של יהודי האימפריה העות'מנית. הבוגרים דוברי הצרפתית של בית הספר הפכו למנהיגים החדשים של הקהילה היהודית והחלו לאמץ לבוש מערבי, הקפידו פחות על מצוות הדת, חיו בבתים גדולים בסגנון ספרדי, בסמוך לשוק המרכזי, ועבדו כבנקאים או בשירותי מסחר.
עד לסוף המאה ה-19, החיים היהודיים באיזמיר שגשגו, וחיו בעיר כ- 55,000 יהודים. אבל בשל הרעה של המצב הכלכלי באימפריה העות'מנית, התרחשה הגירה מסיבית מאיזמיר למדינות אמריקה, מערב אירופה וישראל, אשר בעיקבותיה האוכלסיה התמעטה לכ- 25,000 עד לשנת 1905.
עד לתחילת מלחמת העולם השניה יהודים החזיקו הרבה עמדות השפעה באיזמיר בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, והעיתונות. בשנת 1919 איזמיר נכבשה על ידי יוון כחלק ממלחמת יוון-תורכיה (1919-1922), אך נכבשה שוב על ידי חיילי אתאטורק בשנת 1922. מספר ימים אחר כך פרצה אש בעיר אשר הרסה את הרבעים היווני, הארמני, והאירופאי אשר היו המרכזים המסחריים הפעילים ביותר, וכן הרסה את החנויות והבתים של היהודים. עם כינון הרפובליקה הטורקית בשנת 1923, יהודים רבים בחרו להגר. תחת השלטון העות'מני היהודים חיו חיים אוטונומיים למעשה והורשו להחזיק ברב ראשי, בתי דין דתיים, ומועצה קהילתית נבחרת. עם הרפורמות של אתאטורק, הקהילה היהודית הוגבלה כעת להיות ישות דתית בלבד. מאמצים רבים הושקעו על ידי הרשויות הטורקיות ל"אזרחים טורקיים טובים". לאחר השפל הכלכלי של שנת 1929, הקהילה היהודית של איזמיר הצטמצמה במהירות, ובעשור של 1940 האוכלוסיה התכווצה לכ- 10,000 נפש. ההגירה המאסיבית מאיזמיר הגיעה לשיאה בשנות החמישים של המאה ה-20 בהן כמעט כל היהודים שנותרו בעיר עזבו למדינת ישראל שזה עתה הוקמה.

“Banque Garghir et Azar, sorte de banque juive populaire. Le premier versement etait de 5 livres torques; les versements suivants etaient fixes a 10 piastres par semaine.”